זיכרון/מעגן מיכאל - הסוף העצוב

זיכרון/מעגן מיכאל, הביאו הרבה כבוד לענף. מילאו אולמות במשחקים שאפילו האיגוד לא ידע שמתקיימים, הן זכו ב-3 אליפויות הביאו לנבחרות 3 שחקניות שעברו דרכן, עשו עונה היסטורית בליגת העל ועשו הרבה כבוד באופן כללי לענף שכבר איבד אותו. אחרי שויתרו על מקומן בליגת העל לפני השנה, השבוע הודיעו כי מוותרים גם על הלאומית


| safsal

זה היה עניין של זמן, זה היה ברור ואפילו ידוע – אבל כשזה מגיע, והמציאות טופחת על הפנים – זה כואב.
הפועל זיכרון/מעגן מיכאל נפרדת מהליגה הלאומית. שנה אחרי שנשארה בליגת העל אבל ויתרה על מקומה, הגיעה ללאומית סיימה במקום השלישי ובגמר הגביע והודיעה – בענף הכדורסל במתכונת הנוכחית שלו , אין לנו מה לחפש. בעונה הבאה גם בלאומית לא תהיה מעגן מיכאל.

הסיבה הרשמית היא שאין דור ממשיך, הקבוצה שנבנתה לשמש בית לשחקניות המקומיות נפרדה במהלך השנה מאורלי זילברברג ובשנים האחרונות גם מיולי גרוסמן, עדי רבאון ואחרות, בקיץ הנוכחי הודיעו על פרישה מאי אשל ושירלי שבתאי ובמצב הזה – הקבוצה כולה תורכב משחקניות רכש. לא בשביל זה הן קיימות.

זו הסיבה הרשמית שתשמעו מכולם רק כדי שלא יספרו את האמת. בכירי הענף יסתכל בודאי זלזול ויגידו "כואב, חבל שהם התנהלו שם בצורה לא נכונה". בכירי הענף ימשיכו משם לשתות את האספרסו ויספרו איך פעם גם היו פה אבן יהודה וכרמיאל. בכירי הענף יחזרו בעוד שנה לאותו בית קפה, ועם אותו אספרסו יבכו את האגודה הבאה שתתפרק.

כולם רוצים פה כדורסל נשים, 10, 12, 20 קבוצות בליגת העל... כולם רוצים קהל, כולם רוצים שהליגה לא תסתיים בקו צפוני הרצליה....אז מעגן מיכאל עלתה ומאז עשו הכל כדי להוריד אותה. מועצות הספורט אמרו שאת התקצוב לא הן מספקות, מנהלת הליגה אמרה " אין כסף, צריך להשקיע בפוסטרים לסדרת הגמר" וגם "תחפשו להשכיר אולם עם סלים מהריצפה", המועצות המקומיות לא הבינו למה צריך בכלל כדורסל נשים, אף אחד לא התנדב להסביר להן....

אז מעגן מיכאל והפועל זיכרון יעקב, לקחו 3 צלחות אליפות, דאבל בנערות, 400 אוהדים שמספיקים אווירה שאין בעוד אולם בארץ, והלכו.

סליחה שהפרענו, תבקשו שיחממו את האספרסו, הוא בטח כבר קר.




אולם מלא באוהדים שרוצים לראות כדורסל נשים. אך הפרקט יישאר מיותם


ההתחלה: אליפות כסינדרלה

מעגן מיכאל עלתה לראשונה לליגת העל בשנת 2007. עם סגל שכמעט כולו מקומי, יצרו משהו מיוחד בענף, קבוצה ששייכת לקיבוץ, קהל מקומי ותומך, אולם מלא כמעט בכל משחק בית. היה בזה משהו רומנטי בענף ציני וקר. אולי זו הסיבה שההצלחה מיהרה להגיע.

בשנת 2010, מול שתי קבוצות שנבנו כדי לעלות ליגה, הדהימה מעגן מיכאל את כדורסל הנשים. בחצי הגמר הן ניצחו את הפועל פ"ת סגל שכלל בין היתר את שרון זאבי, שירי גולד, שירי פורת וטלי בן ישי. הן המשיכו לגמר ופגשו שם את ראשל"צ (עם לנה פדולובה, נטע קרומר, גת מגידו ואחרות...) וגם אותן הדיחו כל הדרך לזכיה ראשונה באליפות הליגה הלאומית. שחקניות צעירות ואלמוניות הפכו בן לילה לכוכבות גדולות, כשאת כולן הובילה מאמנת צעירה, שרית ארבל.

עקב הלחצים מצד אנשי הקיבוץ לא לצאת להרפתקאות תקציביות והחתמת 4 זרות, הקבוצה ויתרה על העליה.


עידן האיחוד הפועל זיכרון יעקב – מעגן מיכאל

חלפו ארבע שנים של משחקי צמרת וקידום שחקניות מקומיות ואז הגיע הפרויקט הבא. לליגה הלאומית הגיעה הפועל זיכרון יעקב עם מחלקת נערות מפוארת (עדן פורת, יולי גרוסמן, לטם ראובני, עדן רוטברג, הם רק חלק מהשמות שגדלו בה). רועי לזר, אז בעונתו הראשונה בלאומית הדריך את הקבוצה למקום השישי (שנה קודם הנערות זכו באליפות תחת הדרכתו של ויטו גיליץ). במקביל מעגן מיכאל המשיכה להיות קבוצת אמצע טבלה יציבה.

הוחלט שמשתיים שהן ליד, ליצור אחד גדול והאיחוד הפועל זיכרון/מעגן מיכאל יצא לדרך. את הנסיון הביאו ממעגן מיכאל (שירלי שבתאי, רותם רוכסאר, מאי אשל, אורלי זילברברג...) את הרגליים הצעירות הביאו מהמחלקה של זיכרון יעקב (לטם ראובני, יולי גרוסמן), על הפרויקט החדש הופקדה טלי נוי (שהגיעה עם תואר אלופה מגני תקווה) והעונה המוצלחת הסתיימה עם תואר אליפות גדול.

שוב חשבו על עלייה ושוב ויתרו עליה, אך הפעם זה לא לקח יותר מדי זמן. כבר בעונה שאחרי (2015-2016) עם סגל שהבסיס שלו לא השתנה, רק עם סיון בלליס על הקווים, חזרה מעגן מיכאל וזכתה באליפות שניה ברציפות. הפעם...כך החליטו, עולים לליגת העל.


עונה היסטורית בליגת העל

לליגת העל החליטו לעלות שש שנים אחרי האליפות הראשונה, כשהאווירה השתנתה. רק 3 זרות בליגה, תקופה של חילופי דורות. שירלי שבתאי שאז היתה בת 22, כבר צברה נסיון של 3 עונות בליגת העל, גם מעיין לוי, בת 19 באליפות הראשונה חוותה את ליגת העל עם 2 אגודות שונות וכנ"ל אלה יערי. סגל מקומי, אהוב ומוכר מנוסה יותר, משלב 2 שחקניות שגדלו במחלקה הצעירה (יולי גרוסמן, עדן רוטברג) יש עם מה לצאת קדימה.

כמו עם שרית ארבל וסיון בלליס, למשימה נבחר מאמן צעיר ולא מנוסה בכדורסל בוגרות מתוך הבנה שלא צריך שמות גדולים, צריך חיבור טוב. נמרוד מיטל שעזב עונה לפני את האקדמיה ובקיץ הדריך את נבחרת הנערות בדרג א', לקח את הקבוצה הצנועה עם התקציב הזעום ויצאו למסע בליגת העל.

הליגה שהתהדרה בקהל שמביאה הקבוצה המאוחדת ובצעירות שקידמה האגודה, לא ניסתה לעזור. הקבוצה לא זכתה לתמיכה כלכלית, החלטה טיפשית והתעקשות על "סלים מהריצפה" הביאה את הקבוצה לצאת בפעם הראשונה מהאולם הבייתי ולנדוד ברחבי חוף הכרמל.
התוצאה היתה, בתום עונת בכורה דיי מוצלחת בה נשארה הקבוצה בליגה הראשונה – הוחלט לוותר ולרדת ללאומית.




אליפות שניה ברציפות. עולים לליגת העל


העונה האחרונה בלאומית

עונת הלאומית היתה הקשה מכולן. אחרי שנה של חשיפה (יחסית לשום דבר שיש פה), משחקים נגד קבוצות כמו אשדוד, רמת חן או רמת השרון וניצחונות היסטוריים במאבקי צמרת. חזרנו ללאומית.
עידן ביר שמונה כמאמן, רצה לבנות קבוצה חזקה שתמשיך לרוץ בצמרת. זה בא על חשבון כל המקומיות שעזבו את הקבוצה (למעט שירלי שבתאי, מאי אשל ואלה יערי). הקבוצה אמנם התמודדה בצמרת סיימה את הליגה במקום השלישי ובגמר הגביע - אבל זה אף פעם לא עניין את חברי הקיבוץ.

הקבוצה הרומנטית שעלתה בשנת 2007 וזכתה באליפות מרגשת בשנת 2010 – הפסידה בגביע ל....קבוצה צעירה שנבנתה על בסיס חומר מקומי מוכשר שהדהים את הליגה. זו היתה קריאת ההשכמה. התבלבלנו בדרך.

ומיד עם תום העונה התקבלה ההחלטה, מחשבים מסלול מחדש. אחרי עשור להעפלתה של מעגן מיכאל לליגה הלאומית הקבוצה יורדת למטה, חוזרת לבנות מהיסוד, לגדל צעירות לשלב בנות קיבוץ במחלקה ובקבוצה וכשתגיע השעה עוד נחזור




גמר גביע האיגוד 2016, אוהדי רמלה נאבקו על כרטיסי כניסה - הם נהנו מכל רגע


אפילוג

מעגן מיכאל קיימת עוד משנות ה-60. בתקופות שונות היתה בצמרת, בתקופות אחרות לא. היא תמיד היתה משהו מיוחד בנוף הכדורסל הישראלי. כסף אין שם, גם לא תמיכה מהמועצות המקומיות. זה היה פרויקט שנוצר מאהבה של אורן לינדר, ז"ל, וצביקה גלידואני.

זה פרויקט שנתן קונטרה לכל מה שרע בכדורסל הנשים, אדישות, חוסר עניין, היעדר קהל והיעדר זהות מקומית. הקנאה מנעה מהגופים השונים לעזור ל"קיבוצניקים", האדישות גרמה לקברניטים להסתכל מהצד על המועדון שניסה לעשות משהו שונה וקרס.

העובדה שבשנה הבאה אחרי 11 עונות לא תהיה מעגן מיכאל בליגה, לא יהיו 450 אוהדים במשחקי גביע או ליגה, חייבת להיות קריאת השכמה לענף הכדורסל. היום באגף המקצועי עובדת מי שהיתה שם כשהטירוף התחיל – היא בוודאי יודעת מה לעשות, תהיו בטוחים שיימנעו ממנה.

הסיפור העצוב הוא שלנו, של כדורסל הנשים. במעגן מיכאל לא מתרגשים, היה עשור יפה הקהילה נהנתה, הרבה כבוד קיבל הקיבוץ בשנים האלה ותחושת גאווה כשראו שמכל הארץ מגיעים אוהדים לאולם שנמצא ליד בריכות הדגים. באגודה ימשיכו לעבוד, לגדל שחקניות לבנות את שחקניות הנבחרת הבאות ולחזור ובגדול. שם רגילים לעבוד קשה, שם מאמינים בצדקת הדרך – אנחנו נשארנו עם כל מה שרקוב.