רוחות של שינוי

על השינוי שהביא ג'רמי פארגו, על השינוי שלא הביא גלן רייס. אחרי 3 שנות בצורת - מכבי ת"א זוכה באליפות המדינה. קצת מהתובנות שלנו מגמר הפיינל פור העשירי במספר, שנערך אמש. הבטיח - אבל לא לגמרי קיים. (צילום: מנהלת ליגת העל)


| אלירן כהן, עמית זילברבוש

 

- זה לא היה משחק גמר הפיינל-פור החד צדדי בהיסטוריה של המפעל, אך כפי הנראה, ביחס לציפיות, המפתיע שבהם. כולם הקפידו לדבר על מה שהיה, קרי - העובדה שחולון הובילה את טבלת הליגה לאורך פרקי זמן נרחבים במהלך העונה, וגם זכתה בגביע, וגם נראתה סך הכל טוב יותר, אבל אליפות לא לוקחים עם מה שהיה. והדומיננטיות של מכבי ת"א לא הוטלה בספק לרגע אחד במשך 40 דקות שלמות.

- ג'ורדן המילטון להט בחצי הגמר, אך לא דמה אמש לכלום. טו הולוואי עשה בפתיחת הרבע הראשון קולות של שחזור התצוגה מיום שני, אך עשה הרבה פחות באלה שבאו לאחר מכן. אבל עיניי כולם, ולמען האמת גם די בצדק, היו נשואות לגלן רייס ולשאלה האם ההחלטה להחזיר אותו הייתה נכונה. אחרי שכולם הסכימו שברמה התדמיתית היא הייתה שגויה, אתמול כולם הסכימו שאולי גם ברמה המקצועית היה כדאי לנקוט אחרת.

- ולא שבלי רייס דרכה של הפועל חולון לאליפות הייתה סלולה, כן? רייס, גדול ככל שיהיה על הליגה, לא שיחק חודשיים, לא היה חלק מהשטף של חולון בשבועות האחרונים, ואפילו לא ידע מה בדיוק הלך באימונים. ובכלל, איך יתפקדו שחקנים שפתאום צריכים להתמודד עם "מושיע" שהונחת עליהם מעכשיו לעכשיו? לאוהדי הפועל ירושלים נותר לתהות מה היה קורה אילו רייס היה עולה על המטוס כמה שעות קודם לכן.

- דקות לפני פתיחת המשחק הוכתר דן שמיר למאמן העונה, ובצדק מוחלט יש לומר (בראד גרינברג אולי היה לוקח את זה אילו היה מצליח להביא את אשדוד לפיינל-פור), אבל כמה דקות לאחר מכן כבר איבד את המשחק הכי חשוב של העונה. 2 פסקי זמן בכ- 3 דקות היו מהלך נכון, כי מה כבר היה להפסיד במינוס 13, אבל ההסתמכות המוגזמת על אותו רייס מהפסקה הקודמת, שעלה מיד לאחר מכן, הייתה מיותרת. רייס עצמו לא לגמרי הבין לפעמים למה לא הגיעו לו כמה דקות של מנוחה.

- אבל הפעם, אחרי ארבע עונות שחונות, היה זה יום חגה של מכבי תל אביב, שבדיוק כמו בפיינל פור האחרון אותו לקחה, אי שם בעונת 2011/12, חגגה בדרך אל התואר גם על חשבונה של הפועל חולון (אז זה היה בחצי הגמר), והביסה את יריבתה, מכבי אשדוד, גם בגמר. אם בעשורים הקודמים זכיה באליפות הייתה הסרת אבן מהלב, כמו שהטיב לתאר מוטי דניאל בעבר, הרי שאליפות ראשונה אחרי ארבע שנים קשות היא כבר סיבה לשמוח. ובאמת הייתה שם שמחה.

- מכבי תל אביב עשתה את מה שהפיינל פור דחף אותה לעשות: להבין שהעונה מוכרעת בחודש יוני ולצרף שחקן שיכול להפוך אותה. על כישלון העונה האירופאית שלה כבר קראתם במקומות אחרים, אבל אחרי אובדן הגביע, הצהובים עשו את מה שהיו צריכים כדי לא לסיים עונה נוספת ללא שום תואר בארון. האחרון שהצטרף למכבי באמצע העונה והצליח להוביל בה שינוי היה קית' לנגפורד. הניסיונות הבאים להפיח שינוי בסגל הסתיימו במפח נפש. עד ביאתו השלישית של פארגו.

- בכלל, את כל האנדרלמוסיה ששררה על הפרקט בשבועות האחרונים החליפה משמעת טקטית מדהימה. כל שחקן ידע את מקומו במקצב הפרגואי, ההגנה השתדרגה בשתי רמות (וד"ש לדיאנדרה קיין), התיאום הקבוצתי הזכיר נשכחות (אלכס טיוס בשני ערבים לפנתיאון), ומכבי נראתה כמו מכבי - דורסת את מי שנקרית בדרכה ולא עושה חשבון לאף אחד. גם לא למאות אלפי הדולרים - פייר ג'קסון, ארטיום פרחובסקי וג'ונה בולדן - שלמעט האחרון לא ראו דקה מאז החלו משחקי הפלייאוף. כי יש רוטציה שצריך לייצב.

- בשבועות האחרונים שבו ועלו, כמעט כמו בכל שנה אגב, הדיבורים על הצורך לחזור לסדרות שיכריעו את גורל האליפות. העובדה שקיבלנו העונה יופי של פלייאוף אולי תביא לכך פוש נוסף, אבל יש משהו באירוע מיוחד שמסכם עונה, ושלאחריו ברור שאפשר לצאת לפגרה. להגיד שזה ספורטיבי? לא לגמרי, אבל יכול מאוד להיות שאפשר אולי להוריד את הדיון הזה בסדרי העדיפויות ולנסות לפתור בעיות אחרות, כמו למשל - איך דואגים שבעונה הבאה יוזכרו בכתבה שכזו קצת יותר שמות של שחקנים ישראלים.

- נסיים במילת פירגון לאנשים מאחורי הקלעים. קיבלנו השנה פיינל פור קלאסה. בלי מנחים, בלי כוכבי ילדים, בלי הופעות מיותרות שסתם עולות כסף. אוהדים שרו את התקווה, אוהדים הציגו את השחקנים. המנהלת הקשיבה לביקורת שהקהל הביע כלפיה, ויישמה. ככה צריך להיראות משחק כדורסל, לא כמו הופעה שבאה למכור כרטיסים, אלא כנטו אירוע של האוהדים. הם דאגו לנו לתפאורה ולצבע ביציעים, ומגיע להם שהאירוע ישאר נטו שלהם.