זו אותה האהבה

נבחרת העתודה שלנו, הנבחרת של כולנו והילדים של כולנו ריגשו מדינה שלמה. מההפסד לסרביה, השיטה של אריאל בית הלחמי, השיפור תוך כדי האליפות, דמעות השמחה ו-12 ילדים שהזכירו לכולנו כל ערב מחדש למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה וכמה התגעגענו לתחושת הגאווה והשייכות שעוטפת אותם. איתמר יצחקי מסכם את האליפות


| איתמר יצחקי

ואיך שלא, אפנה לראות
תמיד איתה, ארצה להיות

מי מאיתנו לא חווה את זה. תחושת התאהבות, פרפרים בבטן, ציפייה למפגש, ציפייה להנאה. משהו תמים וראשוני, אבל הכי טהור שבעולם. זו היא נבחרת העתודה של ישראל, הנבחרת שלנו, שזכתה אתמול באליפות אירופה בפעם השנייה ברציפות. צעירה, תוססת, מרגשת.

ואיזו הנאה הייתה סביב הנבחרת הזו, סביב הדבר הטהור כל-כך שהיא מייצגת – התוצר של כולנו, בלי התחכמויות, בלי מניפולציות. זה רק הם, ילדים שגדלו במחלקות הנוער המקומיות מגיל 5. הם, מול אולם מלא בישראלים שדוחפים אותם הכי רחוק שאפשר, ישראלים שהתגעגעו כל-כך למישהו להזדהות איתו. כחול-לבן (הדגל, לא המפלגה) במיטבו ומלוא הדרו.

האהבה הישנה

כבר שלוש שנים ברציפות נבחרת העתודה מביאה לנו הרבה סיפוק וגאווה. שלוש שנים מלאות בהצלחה הן ברמת התואר אבל חשוב הרבה יותר מזה – גם ברמת השחקנים. מאז 2017, את נבחרת העתודה מרכיבים שחקנים משתי הליגות הבכירות – וזו בהחלט המטרה החשובה ביותר. מתמיר בלאט והובר ב- 2017, אל גיל בני, בריסקר ויובל זוסמן מהשנה שעברה ומהשנה זה דני אבדיה, ים מדר, יותם חנוכי וכנראה שגם עידן אלבר. משהו טוב קורה בנבחרת העתודה שלנו, משהו שמראה עבודה ותהליך. משהו שמעיד על שיטה. המדליות צריכות להיות תוצר של עבודה נכונה עם דרך. המדליות לא צריכות להיות המטרה, קל וחומר בגילאים הצעירים.

כבר שלוש שנים ברציפות שהילדים האלו מוכיחים שמה שהם צריכים זה קרדיט. שלוש נבחרות העתודה האחרונות נתנו לילדים האלו את החשיפה הכי טובה שאפשר לקבל. שבוע אינטנסיבי במשחקים, מלאים באנרגיה והתרגשות ועל הדרך גם הצלחה. המסגרת של נבחרת העתודה עושה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות – לייצר שחקנים ולתת להם את הבמה שהם צריכים כדי להוכיח מה הם שווים.

והרי בספורט, מה יותר טוב משחקן רעב שרוצה להוכיח? מי שליווה את נבחרות העתודה האחרונות ומי שהיה בדרייב-אין בשבוע האחרון, ראה כמה חשוב לילדים האלו להוכיח, כמה הם שיחקו בשביל משהו הרבה יותר גדול מהם ובעיקר – כמה הם ראויים לדקות משחק בליגה הראשונה. כי בינינו? במה ג'רל מקניל טוב יותר מים מדר? עידן אלבר נתן דקות באליפות הזו של שחקן שלא ראינו בארץ הזו כבר כמה שנים ועל דני אבדיה מיותר לדבר. אז למה? למה לא לתת להם?

שלא תטעו, אסור לתת לשחקנים צעירים מתנות. אסור לתת להם להרגיש כאילו שבוע אחד יסלול להם את הדרך להצלחה ומכאן הכול טוב ובטוח. חלילה. השחקנים האלו אמנם הוכיחו, אבל הם יצטרכו להמשיך להוכיח שהם ראויים לזה ובשביל זה – הם צריכים לקבל החלטות נכונות, הם צריכים להיות סבלניים, הם יצטרכו להחזיק חזק גם כשלא הולך, אבל הם צריכים קרדיט. הם ראויים לקרדיט. איש חכם ממני כבר אמר שכל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו. 


רק תאמינו בהם. נבחרת העתודה 2019

 

תתארו לכם עולם יפה,
פחות עצוב ממה שהוא ככה

שלוש נבחרות העתודה האחרונות עשו הישג מדהים ברמה ההישגית וגם ברמת איכות השחקנים שיצאו ממנה (וזה שאני אומר שהם יצאו ממנה, לא אומר שהקרדיט הוא רק לנבחרת העתודה. להיפך, הקרדיט הגדול יותר מגיע לאגודות ומחלקות הנוער). הכדורסל הישראלי צריך לטפח את השחקנים הצעירים שלו. הילדים האלו צריכים לשחק. בדיוק כמו ששף לא יכול להיות שף טוב אם לא יבשל, צלם לא יהיה צלם טוב אם לא יצלם ולא משנה כמה מנהל ילמד את הדברים ברמה התיאורטית – עד שהוא לא ינהל בפועל, הוא לא יוכל להיות מנהל טוב. אימונים זה מרכיב קריטי בהצלחה של שחקן, אבל אימונים ללא דקות משחק לא יעשו שחקנים טובים יותר.

מי ידע שכך יהיה

אם במוצאי שבת של ה- 13 ביולי, מישהו היה אומר שנבחרת ישראל תעשה באק-טו-באק ותזכה בעוד אליפות, כנראה שהיו שולחים אותו להסתכלות. נבחרת סרביה (שבינתיים הספיקה לרדת דרג) ניצחה אותנו והראתה עם כמה בעיות התחלנו את האליפות. אבל אז הגיע המשחק נגד איטליה וזה נגד אוקראינה וממשחק למשחק הנבחרת שלנו נראתה יותר ויותר טוב. היא נראתה חדה יותר, רעננה יותר, עמוקה יותר (ותודה ללוחם רז אדם) ובעיקר בשלה יותר להגיע רחוק. מעל לכל, השדרוג שהנבחרת עשתה לאורך האליפות היה שדרוג מנטאלי – רעב, לחימה ובעיקר ריכוז ברגעים החשובים. השיטה של אריאל בית הלחמי, שכבר הביאה גביע אחד, התחילה לחלחל גם למודל 2019 של נבחרת העתודה והשיא כאמור הגיע במשחק הגמר, בו ישראל ניצחה נבחרת שעדיפה עליה, ללא ספק. החוכמה בכדורסל היא לנצח קבוצות יותר טובות ממך וכשיש שיטה, זה הופך אפשרי.  

עוף גוזל, חתוך את השמיים

וכאן, חממת נבחרת העתודה מסתיימת עבור חלק מהשחקנים. הם יוצאים לעולם האמתי שבו נקודת הפתיחה שלהם, לצערנו, היא לא טובה. ליגת העל מלאה בזרים, שרובם לא רלוונטיים. זר טוב הוא זר שמביא איתו משהו מיוחד, משהו שקבוצה לא יכולה להסתדר בלעדיו. זר טוב הוא זר שמהווה דוגמה לשחקנים צעירים וגורם להם לרצות להיות כמוהו. ליגת העל מלאה בזרים בינוניים שלא עונים על אף אחד מהקריטריונים האלו – ואותם, אנחנו לא צריכים פה.

מכבי ת"א לקחה אליפות אירופה עם ארבעה זרים, הפועל ירושלים הניפה את גביע היול"ב עם שלושה זרים. את שבעת הזרים שהיו בשתי הקבוצות האלו, אף אחד לא ישכח. ושלא תטעו – עידן אלבר לא פחות מוכשר ממשה מזרחי (שהיה חלק משמעותי בזכייה של ירושלים באותו גביע) ודני אבדיה לא פחות טוב (כן, כבר עכשיו) מטל בורשטיין אז. כמו שליגה ללא זרים זה מוצר לא רלוונטי, כך גם ליגה עם שישה ושבעה זרים בקבוצה הם לא רלוונטיים.


אלבר. לא פחות טוב מרוב הזרים בליגת העל.

 

ואין כאן פתרונות קסם. השינוי שצריך להתבצע הוא קודם כל ניהולי ותרבותי. מאמנים לא צריכים ללכת הביתה אם הם מפסידים ארבעה משחקים. מנהלים צריכים להעריך מאמנים על תהליכים ועבודה נכונה לאורך זמן (מישהו אמר אריאל בית הלחמי?), מנהלת הליגה צריכה לתגמל קבוצות שמשאירות את המאמנים שלהן כמה שנים רצופות ולתגמל קבוצות שנותנות דקות לשחקנים מקומיים. והנה רעיון אחד לשינוי תפיסתי – במקום לקנוס ולקנוס, אפשר לתגמל. כמו שקבוצה שמשחקת באירופה זוכה לתגמול מהמנהלת, כך צריך להיות גם לגבי שיתוף שחקנים מקומיים. בצעד אחד קטן, יש לי תחושה שדקות המשחק של המקומיים יגדלו.

ההישגים האחרונים של נבחרת העתודה צריכים להוות פתח. פתח לעוד שחקנים צעירים, פתח לעוד קבוצות ומחלקות נוער להגדיל את כמות הילדים שמשחקים, פתח לעוד קבוצות ששמות את פיתוח השחקנים הצעירים בראש סדר העדיפויות. נבחרת העתודה 2019 צריכה להוות השראה לילדים צעירים שימשיכו לעבוד ולחלום – בסדר הזה. ומעל הכול – נבחרת העתודה 2019 צריכה להעיר את דני אבדיה או את עומרי כספי הבא, שיתחילו לשחק כדורסל ולא יראו כל-כך הרבה זרים בראש הפירמידה, אלא מישהו שהתחיל בדיוק במקום שבו הם התחילו.

ולפעמים, החגיגה נגמרת.

אליפות אירופה 2019 הייתה חוויה יוצאת דופן עבור הצופה הממוצע. אליפות מאורגנת עד לפרט הכי קטן, אטמוספירה מדהימה להצלחה, סדר וסטנדרטים שלא היו מביישים אף מועדון פאר באירופה. מגיעה מילה טובה לאיגוד הכדורסל, לעומדים בראשו וגם לאלו שפחות זוכים לקרדיט ביומיום – ערן עטיה שדאג למעטפת השלמה ביותר עבור הנבחרות האורחות (וגם לזו שלנו), דובר האיגוד חגי סגל שהביא הרבה ניסיון והשאיר את השחקנים מחוץ לכל ההמולה והבלאגן. לפיזיותרפיסט המנוסה של הנבחרת גדי ריבובסקי, שכבר כמה שנים הוא הרבה מעבר לפיזיותרפיסט עבור הילדים האלו. לניב זהבי שניצח על 3,500 איש מדי ערב ועזר לתת לילדים האלו את הדחיפה שהם כל-כך צריכים. הכי קל לבקר, אבל לא פחות כיף זה להגיד מילה טובה ולפרגן. כי ככה זה כשיש לך פרפרים בבטן, שאתה מתרגש כמו ילד, כשאתה אוהב, כמו בפעם הראשונה. כי זו אותה האהבה.