יומן פלייאוף: למדו את השיטה

יתרון ביתיות? אליפות העונה הסדירה? פלייאוף הליגה הלאומית של השנים האחרונות מביא איתו חוקים מסוג קצת אחר. וגם: על אלה שיאמרו "אמרתי לכם", על התסכול (והתקווה) של גליל, על הטרנספורמציות הצפויות בליגות שמסביב ללאומית ועל הקאמבק של רמת השרון. (צילום: לימור מלינוף)


| אלירן כהן

 

- ליגת העל עוד תשוחק לה עד יוני, מכבי תל אביב והפועל ירושלים יגיעו למשחק גמר אחד על כל הקופה, יגמר איך שיגמר, כולם יתלוננו על הפיינל פור אבל ידעו שבעוד שנה (כנראה) כל זה הולך להשתנות. בעולם קצת יותר נינוח, חגגו השבוע שתיים: א.ס. רמת השרון את חזרתה לליגה הלאומית, מכבי חיפה את חזרתה לליגת העל. לראשונה לקח שנתיים, לשנייה - פחות משנה, האחת לא ראתה לנגד עיניה כל מטרה אחרת עוד מחודש יוני, השנייה - שהתמודדה על התואר לפני שנה - החליטה השנה פשוט "לזרום". ליגות אחרות, מנטליות אחרת, הצלחה זהה.

- שנה אחת הספיקה למכבי חיפה בלאומית כדי לחזור לליגת העל. כמו את האליפות ההיסטורית שלה בליגה הראשונה בעונת 2012/13, גם את זו חגגה מכבי חיפה ב"רוממה" המשופץ. כמו את עלייתה הקודמת לליגת העל, גם את העונה הסדירה הזו היא סיימה רק במקום הרביעי. אכזבה מהיכולת? כנראה, אחרת ג'ף רוזן לא היה שולח הביתה את ברק פלג רגע לפני שלבי ההכרעה של העונה. הצלחה מקצועית? בהחלט. דניאל סוואנה אולי קיבל קבוצה לא מספיק מאוזנת, לא מספיק מלוטשת, אולי גם כזו שלא מספיק מבינה את המטרות שלה. השינוי הזה חתום על שמו, ההצלחה שייכת גם לברק פלג, שהזיע קיץ שלם כדי לבנות קבוצה שתעלה ליגה. והיא עלתה.

- שלוש מארבע העולות האחרונות לליגת העל חזרו אליה עונה אחרי שירדו ללאומית - מכבי חיפה, עירוני נס ציונה והפועל גלבוע / גליל. גם מכבי קריית גת לא הייתה רחוקה משם, אלמלא בעיות מזומנים וכמה פציעות. יש פה דפוס שאולי מרגיש לא הוגן כלפי קבוצות הליגה האחרות, שמראש מגיעות להתמודדויות הללו עם תקציבים נמוכים יותר ותקרות זכוכית, אבל אולי זה גם עניין של דרך, וכן - גם קצת מזל. מכבי חיפה התנהלה השנה בליגה הלאומית כמו מועדון ליגת על, לכל דבר. היא חוזרת למקומה הראוי, על מקומם של קבוצות נוספות והרחבת הליגה הראשונה ל- 14 קבוצות ראוי לדבר בפריים אחר ובטיימינג מתאים יותר.

- ובכל זאת, כמה טיפים לזו שתרצה לעלות בעונה הבאה: 4 מ- 5 האלופות האחרונות הניפו צלחת למרות שהגיעו לגמר ללא יתרון הביתיות. 4 מ- 5 האלופות האחרונות הניפו צלחת שלא באולמן הביתי. אלו לא בדיוק אותן ה- 4, ואם בא לכם אנחנו יכולים קצת לגלות, אבל זה לא באמת משנה. השורה התחתונה היא שבאמת לא משנה מה עשית בעונה הסדירה. אין פה נוסחה, אין פה איזה קסם, אבל כדי לעלות ליגה לא צריך רק תקציב גבוה אלא גם שחקנים מתאימים או כאלה שכבר היו שם. מבין כל ההחתמות שביצעה בקיץ, חיפה יכולה להרשות לעצמה להיות שמחה במיוחד על זו של אנטוני פישר. אולי לא הכי צעיר, אולי לא הכי יציב, אבל מגיע למאני-טיים - למשחק החשוב באמת - כמו גבר. תצוגת 3 הנקודות מרוממה במשחק בשבוע שעבר נמחלה.

- כך או כך, גם בחירת זרים זה עסק. משהו כמו 8 חודשים הספיקו לכולנו (כלומר, לכל אנשי התקשורת, לאוהדים, לטוקבקיסטים וללחברים שלנו בפייסבוק) להגיד לכל העולם שקרון דשילדס וסמי גיבנס הם לא הזרים שיעלו את חיפה לליגת העל. איפה טעינו? לא טעינו, פשוט למדנו שיעור נוסף: לא חייבים בליגה הזאת זרים "מעל הליגה" כשיש לך בסגל ישראלים טובים מספיק. הכלל הזה לא כל כך עבד עם מכבי רחובות, לצורך העניין, אבל חיפה הצליחה להביא אותו בפלייאוף האחרון לכמעט שלמות. קופברג, סורקין, פישר, גם מעיין, ומעל כולם ווילי וורקמן. כמה סמלי זה ששחקן ששם את הקבוצה לפני עצמו מסיים, בפעם הראשונה העונה, משחק עם 0 נקודות - ותיכף מתפנה להניף צלחת.

- גליל עליון נתנה עונה גדולה, בעיקר בגלל הציפיות הנמוכות ממנה והעובדה שלאורך רוב הדרך הגיעה כאנדרדוג. כולם כבר ראו את סיפור הסינדרלה בגמר הפלייאוף הזה, את גוני חוגג עליית ליגה ברוממה, את הקבוצה שאיש לא ספר גוזרת רשתות בדרך לליגת העל, אבל המציאות מלמדת דברים אחרים: קבוצה שבונה את עצמה לעלות ליגה לא מפשלת ברגע האמת. גליל לא "תכננה", הגיע למעמד ללא הפרעות, כמעט ללא לחץ, אבל דווקא הלחץ הזה, האנרגיות שהשחקנים צריכים להוציא מעצמם, הפחד מהכשלון - הוא הוא זה שהיה המנוע של אלופות הליגה בשנים האחרונות. קצת הפוך ממה שלפעמים קל יותר לחשוב עליו, אבל נקודה למחשבה עבור האחרות.

- עוד רגע תתחיל עונת המלפפונים והשמועות יתעופפו להן באוויר. קצת מוקדם להתעסק במי תכוון לעליית ליגה בשנה הבאה, מי תנחית שמות גדולים ואיזה הפתעות תזמן לנו עונת 2019/20 בליגה הלאומית. סביר להניח שהרצליה תהיה בסביבה, כנראה שגם קריית אתא וגליל שבהחלט יכולה להרשות לעצמה לכוון לשם אחרי העונה האחרונה. הקלישאה אומרת שחכם לומד מכשלונותיהם של האחרונים וטיפש לא לומד מהכשלונות של עצמו. גליל השכילה להפיק לקחים בקיץ האחרון וזה השתלם לה, והמבחן הגדול של הרצליה - שחוזרת לליגה בה שיחקה לאחרונה רק במאה שעברה - יהיה לחשוב רגע, להתייעץ, ולבדוק מה עושים - איך בונים קבוצה בה השלם יהיה גדול מסך חלקיו, איך מביאים שחקנים שיודעים להתעלות ברגעי האמת, איך מרכיבים בין ישראלים מוכשרים לזרים טובים, אולי אפילו כאלה שכבר שיחקו בליגה ומכירים אותה די (כמו סמי גיבנס וסטורם וורן) כדי להוביל אותה אל הארץ המובטחת.

- אבל משהו הולך להשתנות מעט בארץ המובטחת - ביטול "החוק הרוסי" והוא יהיה שווה איפשהו במהלך הקיץ טור בפני עצמו. בכלל, גם הליגה הארצית הולכת לעבור שינוי משמעותי בשנה הבאה עם המעבר לפלייאוף ארוך יותר בין 8 הראשונות. פלייאוף של 8 הוא לרוב מפתח להפתעות, שלא לומר - גם תקלות. בליגה הלאומית רבע הגמר עבר בשלום, בליגת העל סביר להניח שגם אם תהיינה הפתעות הן לא יפתיעו אף אחד, ובארצית - תניחו לרגע את הטלפון בצד ותרימו לרמת השרון. מהמקום הרביעי, בעונה ללא יומרות רציניות לעלייה, עם רצון וניסיון אמיתי לתת את הבמה לשחקני הבית לקחת את המושכות ולהוביל הלאה - הקבוצה של אלון שפר וגיא קנטור רשמה הישג ענק. תהיה מי שתהיה אלופת המדינה שתוכתר בחודש הבא, את המודל לחיקוי של עונת המשחקים הזו, שעוד רגע תסתיים, אנחנו כבר בחרנו.

 

גוני יזרעאלי. סיפור הסינדרלה לא נגמר באליפות