סוגרת מעגל: ירדן עיבל חוזרת "הביתה"

ההתחדשות בבאר טוביה באה לירדן עיבל בזמן הכי טוב בקריירה, עיבל שכבר מתחילה לפתח ולהתפתח כמאמנת העתיד בענף, עדיין חיה את הענף ומלאת תשוקה אליו, כך שבגיל 27 מצאה את עצמה חוזרת לתחנה המשמעותית הראשונה שלה כשחקנית בוגרת. לפני 7 שנים חתמה בבאר טוביה כשחקנית הרכש הכי צעירה בקבוצה לצד נועה שור, גיטה זיו, עינב אסולין ואחרות. השנה חוזרת לקבוצה כשחקנית הכי "מבוגרת" בה, כדי לחבר ולהנהיג את השינוי וחילופי הדורות שמייצרת באר טוביה.

ירדן עיבל (27, 1.69) היא אולי מהשחקניות היותר אנדרייטד בליגה הלאומית. למרות שגדלה בעמק יזרעאל בשיא הפריחה שלו, בחרה שלא כמו חלק מחברותיה, להמשיך לקריירה בלאומית, על הבחירה הלא פופולארית אמרה:  "מאז ומתמיד הייתי קצת שונה. בתפיסה שלי, יש שלבים ומדרגות שכל שחקנית צריכה לעבור ואני לא אחת שמדלגת על שלבים בדרך. הרגיש לי נכון יותר לסיים נערות א', אפילו אם גדלת במועדון הכי מפואר וללכת לשחק בקבוצה בליגה הלאומית, להיות ישראלית מובילה בקבוצה שאין בה זרות, לפני שקופצת ל'ליגה של הגדולים'. ברמה האישית אני גם מאמינה יותר בליגה הלאומית ובבמה שהיא מייצרת לשחקנית. שכששחקנית ישראלית מקבלת את הכדור המכריע בהתקפה האחרונה של המשחק ולא שחקנית זרה, זה מה שיוצר את כל ההבדל. ליגה שהיא על טהרת הישראליות תמיד עניינה אותי הרבה יותר וככל שעברו השנים ליגת העל פשוט לא עניינה אותי. לכל אורך הקריירה ליגת העל לא קרצה לי אפילו לרגע, אם הייתי רוצה לחוות ליגת העל הייתי עושה את זה"

אף פעם לא רצית לשאוף יותר גבוה מליגה לאומית?

לא. הספקתי כל מה שרציתי מבחינתי, הייתי בנבחרות וטסתי עם הקדטיות, הנבחרת הראשונה שזומנתי אליה והסתובבתי בארץ כמו שרציתי ואם הייתי רוצה ליגת העל , מאמינה שהייתי מכוונת לשם אבל זה אף פעם לא הניע אותי.

וזה שעדיין אין לך שום תואר בבוגרות, לא היה ברשימת יעדים?

זה משהו שצריך לתקן (צוחקת). אני הכי תחרותית בעולם, אבל אף פעם לא בחרתי קבוצה לפי המקום שיש לי בו יותר סיכוי לתואר, זה לא מה שמושך אותי. אני הולכת לקבוצות שהן לא 1-4 מובהקות, אבל בגלל המאמן, האווירה והמועדון שמסביב. חשוב לי שיהיה לי טוב בדרך. הכי קלישאתי אבל הדרך יותר חשוב מהתוצאה.זה לא שהיא לא חשובה, כולנו רוצות לנצח ואנחנו בספורט תחרותי שהמטרה בו היא לנצח, אבל אם הדרך טובה אז הכל בסדר, אתה מגיע לדברים הרבה יותר חשובים. אז אולי לא הגעתי לתואר, אבל כל מה שאני היום, הבן אדם שאני -  זה בזכות הכדורסל.

זה לא שלא היו לך הצעות מקבוצות צמרת שנאבקות על תארים, אבל משום מה התחושה שאת אף פעם לא מוזכרת ברשימה של שחקניות שמועמדות להצטרף לקבוצות החזקות... לא היית רוצה שייחזרו אחרייך יותר, שתקבלי הצעות מפתות מהקבוצות המובילות בליגה?

אף פעם לא התעסקתי בהשוואות האלה. בכל קבוצה שדרכתי בה הרגשתי הערכה מאד גדולה מהמאמנים והשחקניות ולקבוצות שלא הגעתי אליהן זה היה מבחירה. כל הקריירה קיבלתי הצעות מקבוצות צמרת שמסומנות להתמודד על העליה והצעות כספיות מכובדות, אבל אלה לא היו השיקולים שלי בבחירת קבוצה לכל אורך הקריירה. אני יודעת מה אני שווה, אני יודעת מה אני מביאה לקבוצה שאני נכנסת אליה ומעבר לזה אף פעם לא הטרידה אותי השאלה הזו.

אני מחויבת לסמל והמועדון שאני נמצאת בו. זה אולי יישמע 'אולד סקול', אבל אני אוהבת המשכיות ולהישאר במקום שטוב לי. יכול להיות שלקבוצות היה ברור שאני נשארת בקבוצה שסיימתי בה את העונה. שלוש שנים בבאר טוביה, שלוש שנים בחיפה . זה עניין של החלטה והתנהלות ואני חושבת שבליגה מכירים את ההתנהלות הזו שלי.

"באר טוביה זו משפחה, מרגישה שחזרתי הביתה"

החזרה של ירדן עיבל לבאר טוביה מגיעה עם כמה חיבורים מיוחדים. איתה מגיעה לקבוצה אוריאן אמסלם, כשהשתיים חוזרות לשתף פעולה לראשונה מאז תקופת הנערות בעמק יזרעאל. אליהן מצטרפת חן וייסבורט שחוזרת לשחק אחרי חצי עשור בו לא היתה חלק מהענף ולשתף פעולה עם מור בורודובסקי חברתה למחלקת הנערות של מכבי אשדוד. החיבורים האלה מחזירים אותנו נוסטלגית לשנת 2010, גמר גביע נערות א' עיבל ואמסלם מניפות גביע בניצחון על חולון, קצת אחרי שאשדוד שיחקה בנערות ב' עם וייסבורט, הר ציון ובהמשך כאמור גם עם בורודובסקי. אחת התקופות הזוהרות של ליגת הנערות מתחדשת בבאר טוביה, ואני שואל את עיבל – אז מה אנחנו הולכים לראות העונה? "אני חושבת שהולך להיות מעניין , הסגל הולך ומתחבר, אנחנו שחקניות שדיי זרות אחת לשניה. אנחנו מתחילות להכיר ולהבין. בעיקר היה חשוב לנו אופי השנה. אני מאד אוהבת את התלכיד שנוצר ואני מאד אוהבת את גיטה. יש את כל התנאים להצליח, יש אווירה טובה וכייפית שבעיניי זה לא פחות חשוב. "

באר טוביה בשבילך זה לחזור הביתה?

זה לגמרי מה שבאר טוביה עבורי. הייתי 3 וחצי שנים בעבר והחלטתי שאני חוזרת חזרה למקום שאני מרגישה בו בבית. באר טוביה היה מקום שמבחינתי פתח לי את הדלתות וקיבל אותי. עם אורי צבעוני, וגיטה שעוד זכיתי לשחק איתה , החוויה והאווירה היתה כזו שפתחה אותי וביגרה אותי לליגה הלאומית. ברגע שגיטה הרימה אלי את הטלפון השנה לא היססתי. זו היתה אחת ההחלטות הקלות. אני קיבלתי השנה החלטה לפי הלב , החלטתי שאני עושה את הנסיעות ומקריבה את הזמן על הכביש במועדון של אנשים טובים.

באר טוביה בונים קבוצות חזקות, עם שחקניות גדולות. אבל משהו לא מתחבר, כבר עשור כמעט שאין מאבקי צמרת. למרות שיש משאבים למועצה.

אני מאד בן אדם שמאד חשוב לו הדרך, מעבר לניצחון או הפסד. כשהיה הרגע המתאים לחזור אז הנה אני שם מחדש. גם לדעתי כל שחקנית שתשאל אותה על באר טוביה יהיו לה רק דברים טובים לומר על המועדון הזה, אחד הדברים שהכי חשובים לי בכדורסל, ואני רואה את זה גם עכשיו שאני מאמנת זה המשכיות. יכול להיות שאתה קורא לזה פחות הישגיות, אבל מבחינתי זה משפחה זה מקום שגדלים ומתפתחים בו, זו הסיבה שנשארתי שם כ"כ הרבה שנים.

ב-3 שנים שהיית שם היה סגל מספיק טוב להגיע יותר גבוה.

אבל אתה יודע איך זה בלאומית, משחק אחד שפחות מתחבר לך, או הפסד במשחק קובע. דברים קטנים שמתפספסים... אני לא חושבת שיש מחנה משותף לתוצאות בכל השנים האחרונות. אני כן חושבת שהקבוצות ששיחקתי בהן יתחברו ועשו דברים יפים, אבל עד רמה מסוימת. לדעתי, כל שנה והסיבות שלה. יש מערכת שנותנת את התנאים הכי הכי טובים להצליח, כולן באות לעבוד קשה. מי יודע אולי השנה זה שוב יקרה.

למה שדווקא השנה זה יהיה אחרת?

כי יש משהו קצת שונה במנטאליות של הבנות שהגיעו השנה. מה שאני אגיד בטח יישמע כמו קלישאה אבל אני אומרת את זה מהמקום הכי כן ואמיתי – השנה בקבוצה יש בנות שפשוט אכפת להן אחת מהשניה, נורא חשוב לנו שכל אחת מאיתנו תצליח. אני לא חושבת שזה קיים בעוד מקום, אולי רק בגלבוע שגם שם זה חצי משפחה, ואצלנו משחקות אחת בשביל השניה. זה מה שינצח לנו משחקים התחושה שכל אחת חשובה לשניה על המגרש ומחוץ לא, רמת האיכפתיות, החברות והערכה הזו תביא אותנו מאד רחוק השנה, התחברנו מצוין כולנו שפחות או יותר אותו גיל יחד עם ליאור הלוי שאמנם צעירה, אבל התחברה אלינו מדהים, כשגיטה היא כמו אמא של כולנו, מחבקת, תומכת ורוצה שכולנו נצליח. זה סוד הקסם.

אז לאן העונה הזו הולכת?

קודם כל אנחנו הולכות להנות מהדרך ואני חושבת שאנחנו נפתיע כמה אנשים בדרך. יש בליגה לא מעט קבוצות חזקות אבל אנחנו מסתכלות לכולן ב'לבן של העיניים', יש לנו מה להציע ואנחנו יודעות מה אנחנו שוות.

פיינל פור?

זו אחלה מטרה. אם נכנס לפיינל פור נדע שהוצאנו את המקסימום מהקבוצה.

"כמאמנת אני מכוונת הכי רחוק שאפשר"

עיבל גדלה בתמרת, ישוב קהילתי קטן בעמק יזרעאל. את הקריירה התחילה שם בכיתה א' כששיחקה עם בנים בהפסקות, "איפה שהיה כדור הייתי שם", סיפרה. בהמשך הצטרפה לחוג פשוט כי נהנתה, אז עוד לא ידעה לאן זה יוביל "אבל גדלתי בדור של 'לירן בר-אל' והיה פה בעמק טירוף סביב הכדורסל נשים ומשנה לשנה הבנתי שזה המקום בשבילי". כשעיבל מספרת על הדור של 'לירן בר-אל' היא מתכוונת לתקופת הזוהר של העמק לצד נעמה שפיר, שירה בן ברק, אוריאן אמסלם, עלית כהן, דורין גבאי ואחרות. לא מעט תארים לאגודה שתפסה את מקומה לצד חולון ואבן יהודה. כיום, כמעט 10 שנים אחרי, חוזרת עיבל לתמרת ולעמק יזרעאל הפעם כמאמנת צעירה בקבוצות הקט-סל והילדות כדי לבנות את הפרויקט מחדש תחת שרביטו של רן רונטל, "רן בן אדם מאד מיוחד וחשוב בנוף של הכדורסל הנשים, אני אוהבת את הדרך שבה עובד ויש בינינו שיתוף פעולה מאד מוצלח", אומרת עיבל.

את מכוונת יותר לקריירה של אימון?

אני לגמרי מכוונת לקריירה באימון. אני כבר עכשיו בתחילת המסלול. אבל אם אתה שואל אותי היום, בגילי, האימון הוא בסדר ראש העדיפויות. כשחקנית השגתי כל מה שרציתי, אני משחקת בלאומית עוד כי כיף לי ואני אוהבת את זה והכדורסל בוער בי. כשאני על המגרש אני מרגישה כמו ילדה בת 16, עם תשוקה ורצון לנצח.

ולאן רוצה להגיע כמאמנת?

אני מכוונת הכי רחוק שאפשר. היום אני מתעסקת בעיניי בגילאים שהם מאד מאד חשובים ולא אוותר על זה אף פעם. בגיל  ח'-ט' , ילדות ונערות ב', עדין אפשר לעצב ולהשפיע איך השחקנית תתפתח ואני לא מקבלת שחקניות "מוכנות". אבל לגמרי מכוונת לרמות הכי גבוהות בקריירת אימון, להיות מאמנת בוגרות, כן גם בליגת העל ואולי גם בגברים. הכל. אני לגמרי רואה את עצמי גבוה במקצוע הזה. כמובן בלי לדלג על שום שלב בדרך.

אין שום דבר שאת אומרת לשחקניות שלך 'אני עשיתי כך תלמדו מהטעות שלי'?

אולי בניואנסים קטנים בהתנהגות וטיפים בהתנהלות, אבל לא בדברים הגדולים ובהחלטות שקיבלתי, איתם אני שלמה.

לחזור לאמן בעמק יזרעאל זה המשך של סגירת המעגל כמו החזרה לבאר טוביה כשחקנית?

כן, זו באמת סגירת מעגל. העמק מועדון מדהים. יש לי ממנו אינספור חוויות כשחקנית אולי אצבור גם חוויות כמאמנת אבל יש משהו אחר בעמק, אני רואה את זה היום על הבנות שאני מאמנת. משהו שאי אפשר להסביר במילים – עד שאתה לא שם, אתה לא מבין אותו. זו מנטאליות אחרת, חינוך וערכים אחרים, כשכבר בגילאי קטסל וילדות זה מורגש.

כל מה שהיה בעמק בתקופתו של לירן, נשאר?

התקופה של לירן היתה תקופה נדירה, היה דור מוכשר בטירוף, אין היום רמת כישרון כזו. אבל כישרון בצד, יש אותו ייחוד לחלוטין בבנות שבעמק. שחקניות שבאות לעבוד, אהבה אחת לשניה, החינוך שמתחיל בבית ספר ועד האורח חיים שמשלב בתוכו את הכדורסל. לא יודעת להסביר במילים.

מה הרגע הכי משמעותי שלך עד עכשיו?

אני חושבת שאי שם בכיתה ט', שטסתי פעם ראשונה והבנתי מה זה ללבוש את המדים של הנבחרת, ולהיות אחת הצעירות בסגל של 12 הכי טובות לגילן. שם זו גם היתה החותמת עבורי שהבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות בחיים. שהמשחק הוא מה שמניע אותי ועושה לי טוב ושאני טובה במה שאני עושה ושרואים את זה. אבל היו עוד המון רגעים משמעותיים. בעמק חווינו המון רגעים כאלה גביע, אליפויות וגם הפסדים שהם משמעותיים לא פחות. קשה לשים את האצבע על משהו אחד.

ובתור מאמנת?

גמר הגביע עם הילדות במכבי חיפה היה רגע מאד משמעותי. זה לא "יותר", אלא "אחר". זה מאד שונה, לעמוד על הקווים ולהוביל קבוצה זה מרגש ושונה. זו היתה סגירת מעגל עבורי שהיתה מאד מרגשת, להיות בעמדת המאמן, להשפיע על השחקניות. בעיניי להיות מאמנת שהיתה שחקנית וברגעים האלה, אני מבינה אותן ומה עובר עליהן, כי הייתי שם. זה היה מאד מרגש עבורי כמו גם הטיסה לסלובניה לפני כמה חודשים.

כמה לקחת קשה את ההפסד בגמר הגביע המדינה לילדות אליו העפלת כמאמנת בחיפה?

התאכזבתי, כמו שכל הפסד מאכזב. בעיקר רציתי בשביל הבנות שלי, כי אני חושבת שהגיע להן – למרות שאין מגיע בספורט. אבל לא לקחתי קשה מדי, כבר באותו ערב יצאנו כולנו למסעדה ודיברנו על העתיד. אם הייתי משדרת שההפסד הוא סוף העולם אז הן היו מגיבות באותה צורה, היה חשוב לי לשדר שעשינו עונה מדהימה יחד והשיפור שלהן כשחקנית זה החשוב והתארים יגיעו. גם לי וגם להן וזה יהיה אחלה בונוס.

התארים יגיעו?

לא יודעת אם החמצתי. אם תהיה זה תמיד כיף ומרגש ובא לך, אבל אני לא עובדת בשביל זה. אני רוצה שימדדו אותי עוד כמה שנים אם הילדות שאני מאמנת עכשיו ייצאו שחקניות ליגה לאומית נשים או אפילו ליגת העל, אז אדע אם עשיתי עבודה טובה או לא, ולא אם לקחתי עוד תואר או לא. תואר הוא אבן דרך, אבל בונוס. אם יהיו שחקניות טובות יותר ואנשים טובים יותר ואם יתקדמו ויהפכו לשחקנית בוגרת אז עשיתי את שלי.