פוסט טראומה

1. בואו נוציא את זה: 48 נק' במשחק, 16 במחצית, 15 דק' בלי סל שדה, שחקן אחד בדו ספרתי, רוטציה של 7 וחצי שחקנים, 1 מ-14 לשלוש, איירבולים, זריקות שפגעו רק בקרש, חוסר אונים, מביך, מעציב, מדכא, מבאס. אליהו לא קולע, לא שומר, מקל רק מכדרר, ארז קפא, להצעיר את הנבחרת! לבגר את הנבחרת!! בטח שכחתי מלא, תוסיפו, תוסיפו.

ועכשיו אפשר לחזור לפרופרוציות? יותר משמפתיע אותי מדי פעם תצוגות הנפל של נבחרות הכדור שלנו, מפתיעה אותי המאניה דיפרסיה במדינה הזאת סביב הנבחרות האלה. כאילו, אולי נרגע, רק לשנייה? נכון, הפסדנו, נראינו נורא, שום דבר לא עבד. אפשר וצריך להעביר ביקורת, למשל על הרוטציה שקוצרה בצורה בלתי מוסברת ומובנת, או על חוסר היכולת להביא תכנית ב' במידה ומשחק ההתקפה נתקע. אבל מכאן ועד מה שקורה כאן מאז אתמול בערב? דברים כאלה קורים, בטח כשמשחקים נגד קבוצה טובה מאיתנו, עם מאמן שהוא טופ עולמי, שתופסת יום של 48% משלוש ואצלנו כלום לא הולך.

לא הכל גרוע אחרי הפסד אחד כזה כמו שלא הכל היה אחלה אחרי הניצחונות בהכנה. בואו, שנייה אחת. לא?

2. אתמול כתבתי לפני המשחק שהיתרון של הנבחרת הוא גם החסרון שלה: משחק שבנוי על תנועה וחיתוכים, אך כשזה מגיע לצורך לעשות סל כשהכל תקוע על ידי יצור מצב בבידוד של שחקן לעצמו – שם אנחנו בבעיה. אז מסינה תקע את כל נסיונות התנועה והבק-דורים ונשארנו עם חבורה שלא ממש רגילה ולא ממש יודעת לייצר מצבי קליעה יש מאין. דווקא בדאגה לגבי כספי שיצור לעצמה התבדיתי. הוא היחיד שהופיע.

3. לגבי הקליעה מבחוץ, לכל מי שהכיר את הנבחרת אין מה להיות מופתע. הבעיה העיקרית מראש היתה שאין קלעי, ואחרי הניפוי של שמחון (המוצדק כי צריך גיבוי להאוול וזלמנסון (אך חסר המשמעות אם לא נותנים לאף אחד מהם לשחק)) – מצב הקליעה מבחוץ קשה עוד יותר. ככה זה שבחמישייה שלך משחקים מקל, אליהו והאוול והמחליף הראשון הוא אוחיון. כפי שכתב יונתן אליהו בסיכום שלו ב"וואלה", לפחות נראה שאנחנו בדרך להשלים את הפער בעתיד:

" ..הנבחרות הצעירות כבר החלו ליישם שיטה שונה לחלוטין ובקיץ האחרון כל אחת מהן - עתודה, נוער וקדטים - הייתה מהמובילות ביבשת בזריקות ובקליעות משלוש. הנה זה במספרים: העתודה קלעה 9 שלשות למשחק, שנייה רק לסרביה; נבחרת הנוער סיימה את אליפות אירופה דרג ב' במקום הראשון בשלשות למשחק עם 10.3 כאלה; והקדטים הצטיינו בתחום הזה עם 8.1 .."

4. אם אפשר להסכים לגבי תצוגת הנפל המקצועית אתמול, עם דבר אחד אני לא יכול להשלים. איך שמיד משליכים מחושך מקצועי לחוסר רצון ולחימה. אני ראיתי אתמול הרבה אכפתיות מהנבחרת, הרבה רצון ולקיחה ללב. אז לפחות לא צריך לחפש קשקושים שלא קיימים. יש מספיק מהדברים שכן שם.

5. קל להיות ציני כלפי הנבחרת אחרי יום כזה. מי שעוקב אחרי בטוויטר יודע שאני חוטא בזה לא מעט (בסדר, בסדר – המון). אבל תכלס, ציניות והכל, זה בסדר. באמת. זה מה שאנחנו צריכים. הפסד, חזרה לפרופורציות, לעשות הכנה מנטלית בראש שכנראה נפסיד גם לליטא, אולי אפילו נובס ונגיע ליום ראשון עם 0:2 כאנדרדוג מוחלט.
ואז, נישאר עם מי שאכפת לו ונצא למלחמה נגד גרמניה גאורגיה ואקראינה. אני לא אומר שזה התסריט המובן, הברור, אבל גם לא חושב שזה לא ריאלי לנצח לפחות את גרמניה ואוקראינה.
יהיה בסדר.

עבד קצת?

*
ואם כל זה לא הועיל, תמיד אפשר להיזכר שכבר ביום שבת יש משחק שיכול לשפר לכולנו את המצב רוח. בכדורגל, נגד מקדוניה, שם מראש אין לנו שום סיכוי.