תמיר במדי נהריה. שייך לרמות האלו



"המשמעות שלי היא לשנות חיים של בני נוער"
ספסל ,09/09/2016

בגיל 25 בלבד, דניאל תמיר בחר לפרוש מכדורסל ולהתחיל בקריירת האימון שלו. צעד מפתיע נוסף שהגיע מכיוונו היה המעבר לארה"ב שם ילמד באוניברסיטה ויצטרף לצוות של STEP IT UP. מאיר פרייליכמן דיבר עם תמיר על השנה האחרונה, ההחלטה לפרוש ואיך הצבא השפיע על הכיוון שלו בחיים.

-- מאיר פרייליכמן --

במהלך הפגרה שומעים על מעברים רבים של שחקנים בין קבוצות שונות בליגת העל, חלקם "יורדים" לליגה הלאומית או אפילו הארצית, חלקם עושים בדיוק את הדרך ההפוכה, אבל על שחקן צעיר שמחליט לעצור את הקריירה שלו ולטוס לארה"ב בכדי לאמן - לא שומעים הרבה, אם בכלל.

אז אחרי שדניאל תמיר (25, 2.06) הודיע שהוא פורש (לפחות זמנית) ועובר לאמן ילדים ונוער ביבשת הרחוקה, תפסנו אותו לראיון רגע לפני שעלה על הטיסה ל"תפוח הגדול".


"תמיד חשבתי שכשאגיע לגיל מאוחר יותר אעבור לתחום של האימון. אני יודע שאני יכול להשפיע מאוד על בני נוער מאוד ואני עושה את זה כבר לא מעט שנים דרך step it up. קיבלתי הזדמנות ללמוד באוניברסיטה שנחשבת לאחת מה50 המובילות אקדמאית בארה״ב ובמקביל לאמן ולפתח שחקנים צעירים ופשוט הרגשתי שההזדמנות הזאת נכונה ושלא בטוח שבדיוק כזו תחזור אז הלכתי על זה עם כל הלב. ולמה ניו יורק? ניו יורק זו העיר מהגדולות בעולם אם לא הגדולה וזה המקום הכי נכון לפתח את עצמך אם יש לך את האפשרות."


תמיר, אחיו של עמית (הפועל י-ם, פאוק סלוניקי, א.א.ק אתונה, הפועל חולון, עירוני ר"ג, נבחרת ישראל ועוד), גדל כמוהו בהפועל ירושלים, היה חלק מנבחרות הקדטים והנוער ואפילו נבחר ל"אולסטאר ספסל" של הנוער ב2008. לאחר עונה ראשונה בה לא שיחק (כמעט) בהפועל ירושלים, הוא עבר לליגה הלאומית (לב השרון, יבנה) וחזר להפועל ירושלים בעונת 12/13. אחרי שגם אז לא קיבל מספיק דקות, הוא ירד בחזרה ללאומית (רמלה ושוב יבנה, בה היה מצוין עם כ15 דק' וכ7 נק' למשחק), עבר לחו"ל (ZTE ההונגרית) ובעונה האחרונה שיחק, כאמור, בעירוני נהריה בליגת העל.


אחרי עונה שבה לא באת לידי ביטוי יותר מדי בנהריה, (11 משחקים בסה"כ, 3.5 דק' בממוצע למשחק, 1.2 נק' למשחק) החלטת לארוז את המזוודות ולהרחיק עד ניו יורק. האם זו בעצם הסיבה להודעת הפרישה?

"ממש לא, העונה הזו רק הוכיחה לי כמה מקום לשיפור יש וכמה שהדקות שלי תלויות במאמן שמאמין בך."


האם אתה חושב שמיצית את הקריירה שלך או שיכולת להגיע למקומות אחרים בהם יכולת להשיג יותר?

"תראה, מיציתי בוודאי שלא. אין ספק שבמציאות אחרת יכולתי למצוא את עצמי כשחקן יותר מוביל בליגה ועם חוזה ליותר שנים אבל לא כך המציאות. ראיתי גם שכששיחקתי לאורך הקריירה תמיד הצלחתי לבוא לידי ביטוי ולתת תפוקה."


במבט לאחור- האם היה עדיף לך לשחק בליגה הלאומית לאורך כל הקריירה ולוותר על חלום ליגת העל?


"ממש לא, אני חושב שהכל עניין של הזדמנויות בחיים ושאם הייתי ממשיך בדרך שלי בליגת העל ההזדמנויות היו מגיעות. אני חושב שהמעבר שלי לחו"ל לפני שנתיים, שם שיחקתי דקות מאוד משמעותיות, גרמו לי להבין שאני שייך לרמות האלו."


תמיר, המתנשא לגובה של 2.06 מ', היה גם הוא, בשלב כלשהוא, התקווה הגבוהה הבאה של נבחרת ישראל, אך לא הצליח לעבור את משוכת נבחרת הנוער. שאלנו אותו גם על בעיית הגבוהים בארץ, והוא סיפק לנו תשובה מעניינת.


"זה נכון שאין הרבה גבוהים בארץ. אבל זה גם נכון שעובדתית בכל קבוצה היום יש 2 גבוהים זרים והרבה מה״גבוהים״ שאכן משחקים הם בעצם גארדים ארוכים שמסבים אותם לעמדות ה4. לדעתי חסרה סבלנות עם החבר׳ה הגבוהים ויש הרבה כאלה גם היום שיכולים להתפתח ולהיות שחקנים נהדרים."


מדוע הלכת דווקא לכיוון של אימון בני נוער?


"בצבא התפקיד שלי היה מורה חייל כחלק מהשירות כספורטאי מצטיין. שם ראיתי שאני מצליח לעבוד עם ילדים ובאמת לשנות אותם ולהשפיע עליהם לטובה. אני מאוד מאמין שלכל אחד יש משמעות בעולם ושלי היא להשפיע ולשנות חיים של בני נוער. ההתמקדות שלי היא יותר גילאי הנערים אבל לא רק. ככל שמתחילים לבנות יסודות ולהשתפר בגיל צעיר יותר כך אפשר להתפתח להיות שחקנים טובים יותר."


אם כבר לאמן, למה לא בארץ?


"לפני כמה שנים חברתי ליוגב ברדוגו ומשפחת step it up, ובשנים האחרונות התחלנו להיכנס יותר ויותר לישראל. אני מנהל כבר שנה שלישית את המחנה תחת יוגב ואני באמת מרגיש שאנחנו עושים שינוי אדיר אצל בני נוער. המעבר הוא מאוד טבעי לניו יורק מכיוון שכאן נמצא הבסיס שלנו. "


השנה האחרונה בבית משפחת תמיר הייתה שנה של מאניה-דיפרסיה. מצד אחד עמית התחתן, והצליח לשחק בצורה מעוררת השתאות אחרי שחזר מפציעה קשה, ומצד שני - הן הפציעה הקשה מאד שלו והן המוות של אביהם של האחים, אשר ז"ל, גרמה לדניאל להסתכל על החיים קצת אחרת.


"השנה האחרונה הייתה מאוד קשה, בעיקר נפשית. שילוב של הרבה דברים לא קלים ובראשם המוות של אבא שלי. אני בחרתי לנסות וללמוד מכל דבר שקרה, גם אם באותו רגע זה נראה בלתי אפשרי. הבנתי גם שהחיים יכולים להיות מאוד מפתיעים וגם קצרים ולכן אני מעדיף לחיות כל יום במלואו עם עשייה באמת משמעותית."


גם בפני דניאל, כמו רבים לפניו, עמדה משוכת ההוכחה הכבדה בתור "אח של". מסתבר שהוא לקח את זה לכיוון החיובי.


"אני חושב שזה משהו שתרם לי וגרם לאנשים להסתכל עליי בגיל צעיר. משם, זה כבר היה בידיים שלי להוכיח האם אני שווה את המבטים או לא. אני מאוד גאה שעמית הוא אח שלי והוא לימד אותי המון ככה שאין לי שום בעיה להיות אחיו, ואם צריך לקרוא לי ככה זה כי הוא השיג יותר ממני בקריירה וזה לגיטימי."


מי המאמן שהכי השפיע עליך לאורך הקריירה? האם התייעצת איתו לפני שקיבלת את ההחלטה?


"המאמן שהכי השפיע עליי היה דני פרנקו. הוא ליווה אותי 4 שנים לאורך כל הנבחרות הצעירות ונתן לי המון במה ולמדתי ממנו המון. לצערי בשנים האחרונות לא דיברנו יותר מדי אבל אני בטוח שהייתי מקבל ממנו את ברכת הדרך."


מי הקהל שבקבוצתו הכי נהנית לשחק?


"הפועל ירושלים ואולם "מלחה" האגדי. פה אני די "משוחד" כי שם גם גדלתי. זה האולם שהכי נהנתי לשחק בו והאוהדים הכי חמים שהכרתי ואוירה מחשמלת בכל משחק."


לסיום, מה אתה מאחל לקוראי ספסל ולעולם הכדורסל לקראת השנה החדשה?


"לקראת השנה החדשה אני מאחל לכולם המון הצלחה, לא לפחד לחלום וללכת אחרי החלומות עם כל הלב כי בסוף תמיד זה משתלם. שתהיה שנת כדורסל מוצלחת ושהרבה ישראלים יפרצו השנה בליגה."


במדי יבנה






כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();