מרים חנון החדשה
שי ברק ,09/10/2017

חנון, היא עזבה למכללות כשחקנית הפועל נהריה בליגה הלאומית מצד אחד, אך גם כשחקנית סגל נבחרת ישראל הבוגרת. בתום 4 שנים במכללות היא חוזרת לישראל ולליגת העל מפוכחת יותר, בשלה יותר ויודעת מה רוצה מעצמה, פשוט להנות מכדורסל. ראיון פתיחת עונה עם הרכש החדש של בנות הרצליה והשם אולי הכי מרענן של הקיץ.

מרים חנון (23, 179), חוזרת לישראל והיא מאושרת מכך "אני ממש שמחה לחזור למשפחה, לחברות ולחברים. אבל אני יודעת שאתגעגע לשם. אני מאד מתרגשת, זו התחלה חדשה שאני מאד מחכה לה. יש משהו מיוחד בסיפור של חנון, מצד אחד עבור רבים מהאוהדים השם שלה דיי אלמוני, בכל זאת שחקנית שבכל הקריירה הצעירה גדלה במחלקה דיי קטנה בנהריה שבצפון הארץ ובבוגרות שיחקה בהפועל נהריה שבליגה הלאומית ואח"כ עבר למכללת ג'ורג'יה סטייט הנחשבת ומשם לאקרד. מצד שני, דווקא מאותה עיר בצפון הארץ מרים חנון הגיעה כבר בגיל 18 לסגל נבחרת ישראל הבוגרת וסומנה כדבר הבאה, כשאני מנסה להבין איך שחקנית מהלאומית מגיעה לנבחרת הבוגרת בגיל כ"כ צעיר, חנון נותנת את הקרדיט למי שהיה המאמן הלאומי באותה שנה, אלי רבי, "אני חייבת לציין לטובה את אלי רבי. אני מודה לו מאד על ההזדמנות הזו. הוא נתן לי הזדמנות שרק יכולתי לחלום עליה. אמנם לא שיחקתי, אבל התאמנתי והתרשמתי והבנתי לאן אני צריכה לשאוף ומה הרמה בנבחרת הלאומית".


את מרגישה שקצת פספסו אותך בנהריה? שלא קיבלת את אותה החשיפה והפוקוס כמו ששחקניות ברמתך ובגיל שלך קיבלו?
זו תשובה מורכבת, מצד אחד אני חושבת שלא קיבלתי את החשיפה כמו שאולי אחרות קיבלו, אבל היו מאמנים ספציפיים שכן קיבלתי את מהם את ההכרה, שראו בי את הפוטנציאל. אין לי ספק שהרבה שחקניות ברמה שלי שגדלו במרכז קיבלו חשיפה שאני לא קיבלתי, אבל אין בי כעס, אני לא מרגישה שפספסתי שום דבר, הזמן שלי רק מתחיל. אני חושבת שאם הייתי נשארת לשחק בארץ כבר היו מכירים אותי, אבל אני בחרתי ללכת לשחק בקולג'. עכשיו אני צריכה עוד לעשות את העבודה.


אז השנה את באה להראות מי את?
לא, התקופה הזו מאחורי. אני הולכת להנות השנה ואם אני אהנה אז גם יראו את היכולות שלי. אני לא באה להוכיח ולהראות מי אני – אני אנסה לעשות את הכי טוב שלי ועל מה שאחרים יחשבו אין לי שליטה.


כאמור, אחרי 2 עונות בליגה הלאומית לנשים ואחרי שהובילה את תיכון "עמל" לגמר היסטורי באליפות התיכונים, היתה חנון מחוזרת ע"י מספר קבוצות בליגת העל שזיהו את הפוטנציאל שלה ורצו להחתים אותה עוד כשהיתה בת 17. חנון התלבטה אך בחרה לחוות את הכדורסל שמעבר לים ועברה ל-4 שנים לארה"ב, למכללות, שם סיימה תואר בעסקים בינלאומיים ופסיכולוגיה. אם תשאלו אותה, היא שלמה לחלוטין עם ההחלטה "הייתי בנהריה בלאומית והרגשתי שרוצה לנסות משהו חדש. היתה אפשרות לעלות לליגת העל או לצאת למכללות. הרבה שחקניות שהתייעצתי איתן אמרו לי שהמעבר למכללות זו חוויה מדהימה שמוסיפה לך גם הרבה לאישיות. מצד שני היו מאמנים שאמרו שזו לא תהיה החלטה נכונה, התלבטתי, אני מודה, אבל בסוף החלטתי ללכת על ההזדמנות הזו. לא כל יום את מקבלת מלגה מלאה במדינה אחרת, אפשרות לשלב לימודים עם כדורסל ולצאת מהתקופה הזו עם תואר. מאד עניין אותי לראות מה יש בארה"ב מה יש שם להציע, אז החלטתי לחוות משהו חדש. אפילו שלא ידעתי אנגלית ברמה שתבטיח לי להסתדר החלטתי ללכת על זה כדי לא להרגיש החמצה בהמשך.


והרמה?
היתה רמה בסדר גמור. זה שונה, לא כמו בארץ, הכדורסל הרבה יותר 'רובוטי' ופחות משוחרר. אני יודעת שייקח לי זמן להשתחרר מזה, אבל אני מאמינה שתוך כמה חודשים בליגה הישראלית זה יחזור לי. היינו שחקניות מספרד, פינלנד ותורכיה אבל רוב של אמריקאיות. אני חושבת שהמגוון היה מדהים, כל אחת הביאה משהו אחר לקבוצה.


מה את הבאת?
דווקא משהו שלא היה לי כשהייתי צעירה. אני מרגישה שהבאתי לקבוצה הרבה מאד חיוביות. הייתי חסרת ביטחון ולא הייתי מקבלת כישלונות, מכל החטאה הייתי עושה 'ביג-דיל'. מאז התבגרתי, נרגעתי, אני יודעת לקחת את הדברים בפרופורציה, אבל האטרף שבי רק הלך וגבר.


מה הרגיע אותך?
נרגעתי כי הבנתי שאני לא אצליח אם לא אדע מתי להתעצבן ומתי לא. הבנתי שעצבים ולשקוע בעצמי, זה לאו דווקא מראה לכולם שאני חזקה ושאני רוצה, להפך זה מראה על היעדר בגרויות ושאני מוותרת בקלות. היום אני מחפשת את הדברים שירימו אותי ולא שוקעת בדברים השליליים. זה הבדל שנשמע קטן, אבל על המגרש בעיניי, זה הבדל משמעותי.


סה"כ זו היתה החלטה נכונה לעבור ל-4 שנים למכללות?
כן. אני חושבת שזכיתי להיות בקבוצה, שהחיבור על המגרש ובחוץ הוא מדהים. היינו שם אחת בשביל השניה כל רגע ביום, במלוא מובן המילה. כולן עודדו ותמכו, עזרנו אחת לשניה להרים את הראש כשהיה קשה, לא היו "פרצופים" על הספסל, זו היתה קבוצה מיוחדת עם בגרות שלא נתקלתי בה.


השתפרת שם או הלכת אחורה?
הרבה מאד שואלים אותי את השאלה הזו. אני מרגישה שהוספתי עוד אלמנטים במשחק שלי. מהמכללות אני חוזרת עם זריקה יותר טובה, הקליעה שלי השתפרה. אם יצאתי למכללות והיו לי בעיקר חדירות לסל, אני חוזרת עם יותר גיוון במשחק ההתקפה שלי. יכול להיות שייקח לי זמן לחזור לעניינים, כי במכללות משחקים מאד "רובוטי" ופה בארץ המשחק יותר חופשי, אני אצטרך לבנות את זה מחדש, אבל זה יגיע.


עברת משחקנית ישראלית מובילה למקום נמוך יותר ברוטציה, איך מתמודדים עם המעבר הזה?
זה נכון, אני לא חושבת ששיחקתי מספיק והסיבות פחות חשובות. אני חושבת שזה היה בגלל הסגנון משחק השונה שלי מול זה של הקבוצה. אבל למרות שלא קיבלתי את הדקות שאני חשבתי שהגיעו לי ידעתי להתמודד עם הסיטואציה. בשנתיים הראשונות לא היה לי קל בכלל, אבל עם הזמן השתחררתי מזה, הבנתי שאני צריכה לבצע את ההתאמות גם בכדורסל וגם בגישה שלי והשנה האחרונה היתה זו שנהנתי בה הכי הרבה.


איך מוציאים את המקסימום מהסיטואציה הזו?
התחברתי לעוזרת מאמן ולחברות ומחוץ לכדורסל ומבחינה חברתית היה לי מדהים. אהבתי את החיים שם, אז לא הסתכלתי רק על הכדורסל באותו הזמן. אני מאמינה בדבר אחד, כל מה שקרה בכדורסל הכין אותי לרגע הקריטי יכולתי להתייאש ולוותר, אבל ראיתי את הכל כמסע שבונה אותי לתקופה הזו לעונה הקרובה בליגת העל. להכין אותי איך להתמודד בעיקר מבחינה מנטאלית, לא רק הפיזית. אני מודה שמבחינה מנטאלית לא הייתי הכי חזקה ואני חושבת שהקולג' שיפר את זה בי דווקא בגלל שלא ויתרתי. זה עבד לי.


הכדורסל ירד למקום שני בסדר החשיבות?
הוא תמיד עניין אותי, לקחתי את זה קשה ורציתי. אבל לא נתתי לו לנהל לי את החיים בצורה שלילית, ידעתי להוציא את המיטב מהסיטואציה.




"במכללה התבגרתי, נרגעתי, למדתי לקחת את הדברים בפרופורציה, אבל האטרף שבי רק הלך וגבר"



"רגע השיא עוד לפני"


מרים חנון (23, 179) גדלה במשפחה גדולה. הם 4 אחיות ו-3 אחים בבית. שניים מהאחים שלה היו שחקני כדורסל גם הם ויש להם חלק לא מבוטל בהצלחתה ולמקום שהגיע אליו. הפועל נהריה היתה קבוצת לאומית טובה אבל אף פעם לא מעבר, כשבמרכז יש לא מעט מאמנים טובים שגידלו שחקניות לרמות הגבוהות מנהריה ומהסביבה עוד לא יצאה מישהי שכיכבה ברמות הגבוהות. גם ברמת המחלקה הצעירה הדור של חנון (שכולל גם את האחיות אסולין) הוא דיי יוצא דופן בהיסטוריה של האגודה, לכן כשאני שואל מאיפה שאבת את הכדורסל היא קודם כל פונה למשפחה, " הרבה הגיע מהאחים שלי. מאז שהייתי קטנה כשהם זיהו שאני טובה בכדורסל הייתי הולכת לשחק איתם ועם החברים שלהם באימונים. יש לי שני אחים ששיחקו כדורסל, זה התחיל מהם. ראיתי אותם משחקים כדורסל והתחלתי גם. התחלתי לשחק בגיל יחסית מאוחר בגיל 12, הייתי בקבוצות שלימדו אותי את היסודות. אבל אני באמת חושבת שאף פעם, לצערי, לא יצא לי עד הסוף ללכת עם מאמן שלימד אותי דברים, היו תקופות או כל מיני דברים נקודתיים."


אז זה כישרון טבעי?
יכול להיות שגם. אני זוכרת את עצמי כשהתחלתי לשחק בנהריה הייתי טובה ושיחקתי כאילו אני הכי טובה. המאמנת הראשונה שלי זרקה אותי מהאימון כדי שאתאפס על עצמי ושם התחיל השינוי. ירון ארז שהיה המאמן שלי בנבחרת בית ספר היה אחד המאמנים שהרגשתי שמאמין בי ונתן לי את הביטחון וגם זה עוד משהו שעיצב אותי . אני כיום בגיל 23 לא זוכרת את עצמי עובדת כ"כ הרבה כדורסל עם מאמן שהשקיע בי. יש הרבה כישרון, אבל אני יודעת שכישרון זה לא מספיק. במכללות היו לנו 3 שעות אימון ביום ואני יודעת שבישראל, אם לא תהיה לי משמעת להתמיד כך לא אצליח. אני צריכה גם לעשות אימונים אישיים, ללכת לבד לזרוק ולעבוד הרבה יותר קשה.


אתן הייתן דור מיוחד בנהריה. הגעתן עד לגמר בתי הספר, איך היה להיות במעמד הזה?
ברמה האישית היה מדהים, הרגשתי שעשינו משהו 'וואו' שאף פעם לא קרה קודם. אני לא חושבת שעשו מזה "רעש גדול", כי עבור הרבה אנשים זה היה נראה מקרי.


מה היה שם?
היינו פשוט קבוצה טובה של שחקניות טובות. כל אחת בקבוצה עשתה את שלה, האמנו שיש לנו את היכולת ושיחקנו הרבה ביחד. היינו בנות מדהימות באותה שנה, אני לא לוקחת את הקרדיט לעצמי.


זה רגע שיא מבחינתך?
לא. רגע השיא שלי היה בקולג', בשנה האחרונה לקחנו 2 אליפויות, של קונפרנס ושל המחוז. זה מבחינתי היה השיא שלי עד כה, היתה הרגשה אחרת. בגמר התיכונים, לא ידעתי להבין את החשיבות וגודל ההישג לא הצלחתי להכיל אותו ובעיקר התרגשתי. זה גם פגע בי במשחק הגמר שלא תפקדתי מההתרגשות. כשאני חושבת על זה, אם לענות מחדש על השאלה אז.... רגע השיא עוד לפני.




במכללה "אלי רבי נתן לי הזדמנות שרק יכולתי לחלום עליה. אמנם לא שיחקתי, אבל התאמנתי והתרשמתי והבנתי לאן אני צריכה לשאוף" (צילום: אלונה חליוא)



"אני מצפה שיהיה טוב ובטוחה שיהיה טוב"


לאן מכוונת הלאה?
אירופה. אבל כרגע אני מסתכלת על כל שנה בפני עצמה ואפילו כל אימון בפני עצמו. אני רוצה להנות מהרגע גם אם לא הכי ילך, כמו בשנה האחרונה בקולג' שאמנם לא שיחקתי מספיק, אבל באתי בגישה הנכונה ונהנתי מכל רגע, עם הגישה הזו אתחיל את העונה הבאה ומשם אתקדם.


אז השאיפות לחזור לשחק מעבר לים?
כרגע אני פשוט חושבת שצריכה להתמקד בעיקר לשחק כדורסל, לצבור דקות משמעותיות ולהוביל. השאיפה הראשונה שתהיה לי השנה הכי טובה בקריירה מבחינה מקצועית. אני רוצה להיות שחקנית מובילה, אני רוצה להיות חלק משמעותי מנבחרת הנשים וכאמור לצאת לשחק באירופה.


למה לא ניסית עכשיו לצאת לאירופה, למה חזרת לישראל?
קודם כל המשפחה שלי פה, התחלתי את הכדורסל פה עם אנשים קרובים שתמכו בי וזה עזר לי להתקדם. אני חושבת שאני צריכה להחזיר לעצמי את הביטחון כאן בישראל ואז לצאת לאירופה אחרי שכבר הראיתי והוכחתי שיש לי מה להציע שם.


עונות מוצלחות בישראל לא יגרמו לך דווקא להישאר?
לא, כי אני לא אוהבת להיות יותר מדי זמן באיזור הנוחות שלי. אני מחפשת לעשות דברים חדשים, לקחת סיכונים, להתקדם ולחוות ואם תהיה לי ההזדמנות אני מאמינה שאנסה לצאת לשחק בחו"ל.


מתי?
אני חושבת שאני חייבת לשחק לפחות שנתיים בארץ ואז כשאהיה בת 25 יכול להיות שאנסה לצאת, אני חושבת שזה גיל נכון לעשות את הצעד הזה.


מה חשוב לך שיידעו עליך?
שאני לא אותה מרים מגיל 17-18. הרבה יותר מציאותית. זו הולכת להיות שנה מעניינת מאד, לראות אותי מכל הכיוונים.


ומה יגידו בסוף השנה? "מרים היא..."
בן אדם טוב, לפני הכל. לפעמים זה יותר חשוב מלהיות שחקן טוב, שאני שחקנית שיודעת מה היא רוצה מעצמה. על הכדורסל שלי – אשמח שיגידו שהופתעו, אבל על המשחק כבר הרבה פחות חשוב לי מה יאמרו.


מילה לסיכום?
אני באה בגישה שזו הולכת להיות עונה טובה – והיא הולכת להיות כזו. אני מצפה שיהיה טוב ויהיה טוב.











כתבות אחרונות באתר
Print






© כל הזכויות שמורות
cker();