"בכפר קוראים לנו החולמים"

מה שהתחיל כיוזמה של שני כדורסלנים ממג'דל כרום הפך במהרה לפרוייקט שסוחף אחריו את כל הכפר, וגם מושך אליו פניות מכל האזור. בואו להכיר את הקבוצה הראשונה בכדורסל בכיסאות גלגלים מהמגזר הערבי, שלמרות הקשיים עושה חיל ועל הדרך משנה חיים של אנשים. "אנחנו מעלים את המודעות, ומגשימים את החלומות".


| לילך וייס

 

בשנים האחרונות ראינו לא מעט שחקנים מהמגזר הערבי משחקים בליגת העל בכדורסל בכיסאות גלגלים, כשחלקם גם משתלבים בנבחרת ישראל ובנבחרות הצעירות. אבל רק בתחילת העונה הנוכחית זכינו לראות קבוצה שכולה שחקני המגזר בליגה המקומית. והכל התחיל מיוזמה של שני שחקנים מהכפר מג'דל כרום - מהראן חמדאן ויוסוף מנאע. השניים רתמו לעזרתם את המאמן והשחקן ערן לויטה, והשאר היסטוריה.

"לפני כמה השנים ישבתי עם מהראן ודיברנו, ועלה הרעיון שאנחנו רוצים לעשות קבוצה בתוך הכפר." מספר מנעא. "אמרתי שיש לי את האדם הכי מתאים לזה - ערן לויטה, שהוא המאמן שלי בקבוצה. דיברתי איתו והוא קיבל את זה בכיף, ישר בא, ישבנו דיברנו, והתחלנו את התהליך."

"שחקן שלי באילן בא אליי וסיפר איזה חלום שהיה לו להקים קבוצה במגזר הערבי, במיוחד בכפר שלו" אמר לויטה. "החלטנו שהולכים על זה - אני אביא את הכיסאות, הוא יביא את האולם, והתחלנו לאט לאט. קיבלנו תרומה של כיסאות מקבוצות שהחליפו את שלהן, קיבלנו מגרש, התחלנו לאמן בהתחלה ילדים מביה"ס מיוחד, אחר כך צירפנו עוד שחקנים מכל האזור והצלחנו להקים קבוצה יפה מאוד."

 

 

כאמור בתחילת העונה הקבוצה יצאה לדרך, והיא משחקת בליגה לאומית ב', הליגה ההתחלתית בארץ. יש בסגל 14 שחקנים שמגיעים ממג'דל כרום וגם מהסביבה - טמרה, כאבול, סכנין, ומקומות נוספים. אבל בהתחלה היה קשה מאוד למצוא אותם.

"ידענו שיש הרבה, והאמנו שנשיג עוד יותר, אבל היה קשה להוציא אותם. שחקנים פחדו, לא הכירו, לא הבינו, הרבה אנשים בגיל מבוגר שלא ידעו מה זה כדורסל. איך בן אדם עם קביים ישחק? חשבו ישחקו עם קביים." מסביר מנאע את הקשיים בהתחלה. אבל הם לרגע לא התכוונו לעצור. "כל הדיבורים וכל השאלות נתנו לנו עוד השראה, שאנחנו רוצים שהמגזר יתחיל להבין. נכות זה לא משהו שאתה חייב להישאר איתה בבית, אתה צריך לצאת, אתה יכול לחיות, אסור לך להתחבא."

"בהתחלה היה מאוד קשה, אבל לאט לאט כשמתחילים אחרי כמה ראשונים כבר כולם מכירים את כולם, אז לאט לאט זה התחיל להתרחב, התחיל לגדול. כל פעם מישהו אחר שמע שיש קבוצה אז בא ורצה להצטרף." מוסיף לויטה, שגם הוא נשאר אופטימי. "הייתי בטוח שנגיע לזה, רק לא ידעתי כמה זמן זה יקח. סבלנות יש לי, פרוייקטים אני אוהב, והיה ברור שזה יקרה."

האדם הכי מתאים למשימה - ערן לויטה

 

אחת הסיבות לקושי בגיוס השחקנים בהתחלה, היא חוסר המודעות. במגזר היהודי השימוש בספורט ככלי לשיקום לצד העיסוק בספורט פראלימפי באופן מקצועי די נפוץ - ישנן מסגרות דוגמת איל"ן, בית הלוחם ודומיהן, ויש אפילו אנשים בהתאחדות שאחראים על איתור אנשים שנפצעו במטרה להתאים להם ענף כזה או אחר. במגזר הערבי יש הרבה פחות מודעות לאפשרויות, וזה אחד הדברים שמנעא וחמדאן מקווים לשנות.

"אצלנו פה יש חוסר מודעות גבוה, בכללי על בעלי צרכים מיוחדים, הם לא יודעים שאפשר לעשות ספורט, מה הזכויות שלהם, הרבה דברים. בן אדם נכה זה כמו מת, נשאר בבית ולא עושה כלום." מסביר חמדאן על המצב העגום שקיים היום. "יש הפרש עצום וגדול בהבנה (בין המגזרים), וגם אולי באנשים שיכולים להזיז אותך לצד הנכון. עכשיו אנחנו מעלים את המודעות, את ההבנה, וכבוד רב להיות אחד האנשים הראשונים שעשו את זה. וזה לא היה קל, היתה דרך ארוכה, אבל אפשר לראות שזה מתחיל להשפיע. אנשים מתחילים לצאת מהמחבואים שלהם, את יכולה לראות שאנחנו מקבלים יותר שיחות ויותר פניות, אנשים מכירים אותנו בגלל הפייסבוק וכל מה שקרה בעיתונות, אנשים החלו לפנות מכל מקום. ואז אנחנו יכולים לעבור מכפר לכפר." מוסיף מנעא.

"נושא השיקום חסר גם במגזר היהודי, אבל במגזר הערבי בפרט. הרבה לא יודעים שזה קיים, אין להם מושג שיש את הספורט הפראלימפי וזה חבל מאוד, אמרנו נגיע לפה למקומות האלה זה יפתח את זה לאט לאט." אמר לויטה.

"עבדנו על זה גם עם ההורים שלהם, הראנו להם סרטים מה אפשר לעשות, ממש תדרוך עד שיצאו מהבית והגיעו לפה. והיום חבל על הזמן, אנשים התחילו לראות את זה ממש טוב, התחילו לצאת מהבית, אהבו את זה, מחכים ליום של האימון." מתאר חמדאן את המצב היום, עם חיוך גדול על הפנים. ונראה שהפרוייקט ממשיך לצבור תאוצה בקרב המגזר. "יש שחקנים שמצלצלים ורוצים להצטרף וזה תענוג אני רק אשמח שיצטרפו." אומר לויטה.

"אנשים החלו לפנות מכל מקום". יוסוף מנאע בפעולה

 

לויטה הוא אחד השחקנים הותיקים בארץ, עם 35 שנות משחק ו-10 שנים בנבחרת ישראל, ולא מעט שנים על הקווים בתור מאמן בקבוצות שונות. מבחינתו הספורט הפראלימפי צריך להיות בדיוק כמו הספורט האולימפי. "אני רואה את הספורט לא כשיקום, אני רואה ספורט כדבר יותר מקצועני. שיקום אולי זה בהתחלה, אחר כך זה הופך כבר ליותר מקצועי. אם לא תהיה מקצועי, לא תוכל להתקדם לשום מקום. לחלק מהשחקנים זה נשאר שיקומי, אבל מי שבאמת רוצה לשחק כמו שצריך ולהגיע לרמות הגבוהות חייב לעבור למקצוענות. אבל בארץ זה חובבני מאוד, לא מקצועני. בחו"ל יש השקעה של כספים רבים בנושא הזה ובארץ זה יותר אנשים שהולכים לעבוד ואחר כך הולכים לשחק כי אין כסף, אין תקציב."

גם למנאע יש קריירה ארוכה מאחוריו, אחרי שהתחיל לשחק בתחילת שנות ה-2000 ובשנה שעברה גם זכה יחד עם לויטה בגביע לאומית ב'. "הספורט עזר לי בהרבה דברים בחיים – שאיפה, רצון, נותן לך אופי, תהפוך לחולם, ללוחם. עושה לך דרך, שאתה יכול לחיות ולא רק בספורט, גם בחיים נורמליים. בכפר עכשיו קוראים לנו החולמים, ואנחנו מגשימים את החלומות."

חמדאן הגיע לכדורסל לפני כ-7 שנים בעקבות חברו מנאע. "הוא בא אליי הביתה ודיברו על לעשות סוג של ספורט, חשבתי אולי לקנות אופניים, והוא אמר לי למה אני לא הולך לכדורסל. אמרתי לו שאני לא יודע מה זה כדורסל של נכים, אז הוא לקח אותי למאמן בכרמיאל ושיחקתי שם שנתיים ואז עברתי לבית הלוחם בחיפה." וגם עבורו זה היה צעד משמעותי מאוד. "אני לא מוותר על הכדורסל, זה ממש משנה את כל החיים, נותן לי תקווה, כשאני במגרש אני מרגיש שאני מלך. זה גם שיקומי, גם בשביל הכיף וגם ספורט לכושר, זה חבל על הזמן."

 

הקבוצה מתאמנת פעמיים בשבוע, כשמרבית השחקנים הגיעו ללא ניסיון כלל בתחום וזוהי הפעם הראשונה שלהם על המגרש. "סה"כ הולך בסדר גמור, אפילו השגנו ניצחון ראשון ואנחנו במצב טוב. השחקנים באים ללמוד קודם כל, עם הזמן הם ינצחו" אמר לויטה. "יקח עוד שנה שנתיים עד שילמדו את המשחק נכון, את החוקים ויתקדמו, אבל יש פוטנציאל טוב פה, רובם צעירים." מוסיף מנאע. "מקווה שעוד שנתיים לפחות להעלות את הקבוצה לליגה א' ואז נתחיל להתקדם" מסכם חמדאן.

במג'דל כרום אוהבים מאוד כדורסל, ורואים את זה בשטח. בדף הפייסבוק של המועצה תוכלו למצוא קבוע עידכונים על קבוצות הספורט לצד שידורים חיים ממשחקי הקבוצה וקבוצות נוספות כמו קבוצת הנשים מהליגה הלאומית, ויש גם תמיכה של התושבים שמגיעים למשחקים לעודד. ולצד הקבוצות שתרמו את הכיסאות, יש הרבה גורמים מקומיים שנרתמו לסייע ובקבוצה מודים להם מאוד. המועצה המקומית שכאמור תרמה את האולם ומתקצבת את הקבוצה בהשתתפות בליגה, החברה למתנ"סים שהיא הבית של הקבוצה, ואנשים נוספים שתורמים לתקציב.

"אנחנו מודים לכולם, לכל האנשים שתמכו בנו בכל דבר, לכל האנשים שתמכו ותרמו לקבוצה ושירבו. קרובי משפחה, חברים, עכשיו כולם רוצים לראות את הכוכבים שנולדו, ואנחנו מקווים לתת להם משחק שימצא חן בעיניהם."

"במגרש אני מרגיש שאני מלך". מהראן חמדאן בדרך לסל