המודל לחיקוי, הדוגמה האישית - יותם הלפרין פורש

כשישבתי לכתוב טור פרידה מיותם הלפרין, הציפו אותי הרבה רגשות, והיה לי יותר מדי קשה לעשות סדר. על איזה יותם לכתוב? על השחקן שהיה הבטחה ובהרבה מקרים הוא גם הצליח לקיים? על התדמיות שהדביקו לו לאורך כל הקריירה, אף על פי שהייתה אחת המעוטרות שידע שחקן ישראלי? על עצם היותו סמל לכל-כך הרבה דברים ובכל-כך הרבה מקומות? על עצם היותו מודל לחיקוי בכל מקום אליו הגיע, אם זה הפועל ירושלים, מכבי ת"א, או נבחרת ישראל? על עצם היותו הקפטן שהניף את צלחת האליפות הראשונה של הפועל ירושלים? הרבה סיטואציות שמעלות בעיקר חיוך על הפנים והרבה תחושת גאווה.

יותם הלפרין הוא סמל. סמל להיותו בן-אדם משכמו ומעלה, כזה שגם ברגע היסטורי של אליפות להפועל ירושלים, לא שוכח להזכיר את אותם אוהדים אהובים, שנפלו במלחמות ישראל ולא זכו להיות באותו רגע היסטורי. אדם כזה שרגע לפני הנפת גביע, הוא דואג להביא את האחים של ליאל גדעוני ז"ל (אוהד הקבוצה שנפל במבצע צוק איתן) ומניף איתם את הגביע. אדם שאף פעם לא הסכים להשאיר אוהד עצוב, להשאיר ילד ללא תמונה, להשאיר משפחה ללא יחס אישי.

כי זה יותם הלפרין. כמה שזה קשה – הוא היה אדם טוב יותר ממה שהוא היה שחקן טוב. כי זה מה שכל-כך אפיין אותו – האנושיות, המודל לחיקוי, הדוגמה האישית, השקט הנפשי. ועוד לא הגענו להתנהלות על המגרש, הספורטיביות, ליווי השחקנים הצעירים, איי-קיו הכדורסל...

נשמעו ועוד יישמעו ביקורות על הדרך שבה פרש יותם הלפרין. על העובדה שבליגה שלנו הוא יכול היה להמשיך לשחק. אני לחלוטין מסכים עם זה, אבל כרגע מעדיף לא לעסוק בזה. יש זמן לכל דבר ועת לכל חפץ. כי כרגע, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי פורשים והדבר היחיד שאני רוצה הוא לתת לו את כל הכבוד שמגיע לו.

בגיל 15 בערך, נשלחתי להדר יוסף על ידי שלומי פרי לסקר משחק של נבחרת ישראל. טורניר הכנה לקראת אליפות אירופה. כמו אחרי כל משחק, הייתה מסיבת עיתונאים. ואני, ילד בן 15 שעוד לא כל-כך מבין איפה הוא נמצא, יושב בצד ומקשיב, מתבייש להתערבב מול כל השחקנים והעיתונאים האלו. בטח שלא מעז לשאול שאלה. ואז אני מקבל טפיחה על הגב – יותם הלפרין. "יש לך אותי לחמש דקות – תשאל מה שאתה רוצה". וזה סיפור שכל-כך מאפיין את יותם הלפרין. היכולת לזהות ולהבין מה יעשה לך טוב, היכולת להפגין אנושיות בכל מקום. יותם הלפרין.

ומעבר להיותו אדם נהדר, הוא היה שחקן גדול. במלוא מובן המילה.
היכולת "לקבור" את השלשה בדיוק ברגע המתאים.
היכולת למצוא את השחקן החם, בדיוק ברגע המתאים ולייצר מומנטום לקבוצה שלו.
היכולת לזהות בדיוק מה הקבוצה צריכה וללכת על זה בכל הכוח.
היכולת להבין מתי הקבוצה צריכה אותו במרכז ומתי הוא צריך להיות זה שמכוון מהצד (גם אם זה מהספסל) ונותן את הבמה לאחרים.
היכולת לדעת להגיד את המילה הנכונה לכל אחד.

כל אלו הרכיבו את אותו שחקן כל-כך מיוחד, שאנחנו כל-כך מתרגשים ועצובים שלא נראה אותו יותר משחק על המגרש. אבל עכשיו הוא יוצא לנווט ספינה אחרת. טוב עשתה הפועל ירושלים שנלחמה להשאיר אותו במועדון. טוב עשתה הפועל ירושלים שהחליטה לתת את המפתחות לאחד האנשים האלגנטיים, החכמים והג'נטלמנים שידע הכדורסל הישראלי. כי זו ההגדרה המספקת ביותר עבור יותם הלפרין – שחקן. אלגנטי. חכם. ג'נטלמן. בן-אדם.

יותם הלפרין השיג בקריירה שלו כמעט את כל מה שהוא רצה – החל מגיל נוער ועד העונה האחרונה שלו בהפועל ירושלים. הוא תמיד עמד על מה שהיה לו חשוב ונלחם. את המלחמות שלו הוא תמיד עשה בשקט נפשי מעורר קנאה. בלי לעורר ריב, בלי לעורר סערות ומהומות. כן חוק רוסי, לא חוק רוסי. כן שישה זרים, לא שישה זרים – הוא את שלו עשה. הוא את שלו השיג. ילדים שמתחילים לשחק היום כדורסל או מתחילים לעסוק בספורט קבוצתי צריכים להסתכל על יותם הלפרין וללמוד. איך לשחק, איך להתאמן, איך לייצג, איך להתנהג.

אנחנו נשארים עם המורשת של יותם הלפרין השחקן והאדם. טוב יעשה כל אחד מאיתנו אם ילמד לפחות דבר אחד מאותו שחקן. הכדורסל שלנו בוודאי יהיה מקום הרבה יותר טוב, נעים, מקצועי וישר.

תודה רבה, 10 לב אדום !!