על הגריל: סיכום קמפיין הנבחרת

נבחרת הגברים של ישראל סיימה את מוקדמות גביע העולם בלי הכרטיס לסין בקיץ. צוד בדיחי חושב שמדובר בכישלון, ושאנחנו צריכים לצפות מהנבחרת שלנו ליותר, מאיר פרייליכמן נהנה לראות את חילופי הדורות ומסתכל קדימה אל העתיד. עם מי אתם מסכימים? (צילום: fiba europe)


| safsal

 

 

כן, כן, זה נכון. היינו קרובים ממש, הסגל היה חסר, מגיעות כל המחמאות, אנחנו בונים לעתיד - בסדר. שמענו.

חברים, בואו נגיד את זה הכי פשוט שיש: אתם מסוגלים ליותר. להרבה יותר. כי באמת, יש אלף הסברים ותירוצים למה לא, ואיך אם רק היה קורה ככה ולא אחרת - אבל בואו, בינינו - אלו תירוצים שמתאימים לענף השני, ההוא שאין לנקוב בשמו, זה שמתבשם כבר 49 שנה מהופעה אחת ויחידה בגביע העולם עם שער בודד. בכדורסל זה לא ככה, יש לנבחרת שלנו מסורת מכובדת ומפוארת. עודד קטש שעומד היום על הקווים רשם כמה דפים באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של הענף הזה.

גם בתקופה של קטש הסרביים והיוגוסלביים היו ענקים, ולא היה לנו אף שחקן NBA בסגל (האמת היא שהראשון לחתום על חוזה בNBA היה קטש עצמו, אלא שמטעמי שביתת שחקנים בסוף הוא לא שיחק שם בפועל), אבל הנבחרת כמעט תמיד עלתה לטורנירים הגדולים, וגם נתנה שם הופעות מכובדות ביותר. אתם יודעים מה? למה אני הולך להיסטוריה הרחוקה? תסתכלו על נבחרת העתודה שלנו שבקיץ האחרון זכתה באליפות אירופה. לא "הייתה קרובה לעלות", לא "העיקר ההשתתפות" ולא "נשארה עם המחמאות". לקחה את המקום הראשון, אחרי ניצחון בגמר על הקרואטים המגודלים.

אז חברים יקרים מהנבחרת הבוגרת, אנחנו מכירים אתכם ואוהבים אתכם. ודווקא בגלל זה לא נעשה לכם הנחות. אתם יכולים וצריכים להשיג הרבה יותר, ואם במבחן התוצאה לא עליתם לטורניר גביע העולם אז צר לי, אבל על הקמפיין הזה יש חותמת "נכשל".

 

משחקי נבחרת ישראל, שפספסה, שוב, את העלייה לאליפות העולם, לא תפסו הפעם את הכותרות שפעם הם היו תופסים.

אני זוכר בצעירותי את משחקי הנבחרת שהיו משתיקים מדינה שלמה שהייתה מתכנסת מול הערוץ היחיד וצופה בשקיקה בכוכבי הליגה, שבד"כ הצליחו להפתיע את אריות היבשת. היה ברור שכל שחקן ישראלי מוביל בליגה הוא חלק חשוב מהנבחרת. בשנים האחרונות, ובעקבות כל מיני מאבקים בין פיב"א ליול"ב ועוד, התאריכים של הנבחרות חופפים למשחקי הקבוצות באירופה, והדבר יצר מציאות לא הגיונית, בה השחקנים צריכים "לבחור" (או אולי שהקבוצות תבחרנה בשבילם) בין הדגל לבין הסמל. ואולי דווקא בגלל כל זה, הקמפיין האחרון נתן לנו, כמי שאוהבים את הכדורסל הישראלי, שביב של תקווה.

בפעם ראשונה מזה שנים, הסגל לא התבסס על הדור של עתודה 2004-2005, עם ליאור אליהו, יותם הלפרין, רביב לימונד וחבריהם, אלא דווקא על דור עתודה 2017-2018. תמיר בלאט, גיל בני, רפי מנקו, יובל זוסמן, דני אבדיה ועוד, הם לאל ספק עמוד השדרה של הכדורסל הישראלי בשנים הבאות. ההזדמנות שהם קיבלו מול נבחרות חזקות כדוגמת גרמניה, סרביה ואפילו גיאורגיה, נותנת לעודד קטש את התקווה שיהיה על מי לבנות בקמפיינים שהם "הלחם והחמאה" של הנבחרת שלנו - מוקדמות אליפות אירופה. ההפסדים, שחלקם לא היו מחוייבי המציאות ונגרמו בגלל חוסר ניסיון במעמדים האלו, הם חלק משכר הלימוד שיש לשלם כדי לשלב את הצעירים האלו בנבחרת.

העובדה שחלקם לא מקבלים את הקרדיט הראוי לו הם זכאים בליגה, בגלל הצורך בהישגיות (מי אמר שזר ב200,000 דולר טוב יותר מישראלי שגדל כאן?) היא הגורמת לכך שדווקא במשחקי הנבחרת כיף לנו לראות אותם. אל אל ישראל!