בארה"ב, הכל גדול

-- גלעד ערמון --

לפני כשבועיים שהיתי בארה"ב. נסעתי לצפות בדור סער משחקת מול שתיים מהקבוצות הטובות בארה"ב, ובדרך חוויתי כמה חוויות שחשוב היה לי לשתף.

זה היה הביקור הראשון שלי בארה"ב וכשהגעתי בשישי בבוקר לנמל התעופה בניוארק, אסף אותי שם עומר גינזבורסקי, שעד לפני כמה זמן אימן בארץ ועכשיו עובד ומאמן בארה"ב. ביקרנו במשחקי תיכון באזור בו עומר מאמן, מתקן נהדר עם מאות אוהדים שבאים בשישי בערב לעודד את קבוצות התיכון שלהם.

במשחק הפותח של הערב שיחקו ה-JV (הנבחרת הצעירה של התיכון, ט-י), ולאחר שהמקומיים בעזרת עידוד קולני השיגו ניצחון, עלו נבחרות התיכון (י"א-י"ב) כאשר המובילים ב-JV יושבים על הספסל ומחלקים מים בפסקי זמן.

גם במשחק הראשי של הערב בלטה לעין העובדה ששחקנים בכיתות י"א וי"ב משחקים עם קשת קרובה וברבעים של 8 דקות, זאת יחד עם שעון זריקות של 30 שניות. אני לא בטוח מה אני חושב על זה, מעניין אותי אם מעבר לחוקי משחק שיותר דומים ליורוליג ול-NBA יעזור לשחקנים אמריקאים או אולי יפריע להתפתחות שלהם.

מניו ג'רזי עברתי לניו יורק, ושם, כמובן, הדבר הראשון שבולט לעין הוא הגודל של כל דבר ושל כל עניין. בביקור באולם הביתי של אוני' פורדהאם בניו יורק, מכללה בינונית בסדר הגודל שלה וגם ברמתה הנוכחית בכדורסל, אפילו תשומת הלב לפרטים הקטנים היא גדולה: מעבר לתליית דגל על כל העפלה לגמר או לטורניר ומעבר לתליית גופיות של שחקני עבר גדולים או אנשים שתרמו זמנם למערכת, יש אפילו דגל של כל מדינה ממנה מגיעים שחקן או שחקנית מחוץ לארה"ב.


הם מתגאים לא רק בהישגים הספורטיביים שלהם, אלא גם בהישגיים התרבותיים והמדיניים האחרים של בוגרי האוניברסיטה:

 

הצוות של אוני' פורדהאם קיבל אותי בצורה ממש יפה (כולל חיבוק). בעלה של המאמנת הראשית, מאמן בעצמו, ישב איתי וחלק חוויות על ליעד סואץ (כששיחקה בווילאנובה), על הבן שלו שעובד בסן אנטוניו ועל איך זה להקים תכנית כדורסל במכללה כמעט מאפס. אחרי האימון (שצולם בווידאו לניתוח בהמשך היום), נשארו שתי עוזרות של המאמנת לעבוד עם השחקניות באופן אישי, ואני הלכתי עם המאמנת, בעלה והעוזרת הראשית למשרד, שם היא קיימה שיחות אישיות.

בעלה ואני בינתיים ישבנו בחדר בו השחקניות צופות בווידאו, ומשמש גם חדר לשיחות וידאו עם חו"ל לטובת השחקניות מחוץ לארה"ב. כל מתחם האימונים מלא תמונות של הקבוצות ושל השחקניות, היכל תהילה קטן משלהם לכל סוגי הספורט, ובהמשך הבניין גם אצטדיון (!) אתלטיקה מקורה בו נערך מפגש לתלמידי חטיבת ביניים מהאזור.

אחרי שהמאמנת סיימה את המחויבויות שלה, הלכנו לאכול. חדר האוכל של האוניברסיטה עצום, משום שעליו לשרת חלק גדול מ-15,000 הסטודנטים. מספר דו ספרתי של מנות בשריות וצמחוניות, סלטים, לחמים - אם כבר, אז בגדול.

שוחחנו עוד כשעה, ומשם חזרתי (שתי רכבות, נסיעה של חצי שעה – הכול פה גדול) למרכז העיר ואחרי הביקור המתחייב בחנות ה-NBA, התארגנתי והלכתי לישון מוקדם, כי הטיסה הבאה שלי כבר ב-6:00. המשכתי למיסיסיפי, שם משחקת המדורגת 5 בארה"ב ופיינליסטית השנה שעברה - מיסיסיפי סטייט, שם פגשתי את רן (רנגי) גשייט, מאמן ישראלי שמתגורר בארה"ב.

לצערי, החופשה הגדולה של החגים התחילה יום לפני שהגעתי, אז האולם, שתכולתו 10,500 מושבים, היה רק חצי מלא. בשיחה עם אחת השומרות בחניון בכניסה, היא סיפרה שבימי ראשון אנשים באים מהכנסיה ישר למשחק. בוגרי האוני' ותושבים מקומיים מגיעים, מעודדים ומשתתפים בפעילויות - כולם הביאו דובי צעצוע כדי לתרום לנזקקים לקראת החג, והילדים הוזמנו לשמוע סיפור מסנטה קלאוס, על הפרקט, במחצית:




מעבר לגודל של המגרש בו משחקות הקבוצות, יש, כמובן, עוד מתקן אימונים חדש - שלושה מגרשים מלאים לרוחב ואחד לאורך. מה עוד גדול? השחקניות גדולות:

בסגל של מיסיסיפי סטייט כל השחקניות (חוץ מאחת שתיכף נגיע אליה) הן 1.70 ומעלה, כולל אחת 2.01 (שרצה מהר, שומרת קדימה בהגנה על כל המגרש וקולעת מחצי מרחק) ושבע (!) שחקניות 1.80 ומעלה.

השחקניות גדולות - ולא רק על המגרש - במחצית הן עזרו לאסוף את הבובות שהקהל הביא כתרומה לחגים, ובסיום המשחק הן מצטלמות עם כל(!) מי שמבקש, כולל ילדות שבאו מרחק שלוש שעות נסיעה כדי לצפות בשחקניות שהן מעריצות.

כמובטח, יש שם רק שחקנית אחת מתחת 1.70, וגם היא גדולה:



מורגן וויליאם שיחקה בחצי הגמר בשנה שעברה מול קונטיקט שלא הפסידה 111 משחקים ברצף, וקלעה את הזריקה הנ"ל במצב של שוויון כדי להעלות את קבוצתה לגמר. פגשתי אותה בסיום המשחק ואמרתי לה שהיא השראה לכל שחקנית שחושבת שהיא "קטנה מדי" והיא עושה את התפקיד שלנו, המאמנים, קל יותר בדרך בה היא בוחרת להתמודד עם הדברים.

אותה שחקנית גם לא שותפה על ידי המאמן שלה ברבע האחרון של הגמר משום שהתנהגה בצורה שלא הולמת את הדרישות שלו מכולן. הן הפסידו, הוא שמר על המשרה שלו, והיא ממשיכה להיות שחקנית חמישייה אצלו. גם אצלו, הדרך חשובה לא פחות, ויש דברים שלא עוברים עליהם לסדר היום.


מה עוד גדול, אתם ודאי שואלים. גם המאמן גדול; בארבע העונות האחרונות הם ניצחו יותר משחקים מאשר ב-38 (!) השנים שלפני כן. המאמן שהביא את הקבוצה שלו לגמר המכללות הקדיש לנו מזמנו בסיום המשחק והציג את עצמו, שאל מאיפה באתי, מה התכניות שלי, וגם הזמין אותנו לעשות סיבוב בחדרי ההלבשה שלהם. הבת שלו, קלעית נהדרת ושחקנית חמישייה בקבוצה, עשתה לנו סיבוב, הצטלמה עם הבנות של רנגי והיה נראה שאכפת לה שנקבל את תשומת הלב שלהן.


התמזל מזלי לאמן את דור כשהיתה בילדות ובנערות ב' בכיתות ז'-ח' בעמק יזרעאל. מאז דור הספיקה לעבור גם באקדמיה ובנבחרות הצעירות שם הצטלבו דרכינו, והיא עכשיו בשנתה הראשונה באוניברסיטת מיין שנמצאת בצפון מזרח ארה"ב. מיין, אוני' קטנה עם 11,000 סטודנטים, משחקת בדיוויז'ן 1 (הרמה הגבוהה במכללות), ולאחרונה מגייסת גם שחקניות אירופאיות לשורותיה.

דור לא פתחה בחמישייה, אבל עלתה לשחק אחרי 2 דקות, וסיימה עם 8 נק', 4 ריב', 3 אס', ועוד כמה מסירות נהדרות שלא הפכו לסלים. לאורך כל המשחק דור התמודדה מול שחקניות גבוהות ומהירות ממנה ועשתה זאת בהצלחה.

כשאנחנו רואים שחקניות אמריקאיות שמגיעות לישראל משחקות בליגת העל, אנחנו חושבים כמה מהירות וחזקות הן. ארה"ב מלאה בכאלה. לקבוצות הטובות ביותר יש סגל מלא בכאלה, ולא כולן משותפות בכל משחק, בטח לא בשנה הראשונה שלהן בקבוצה. למעשה, אפילו באימונים חלק משחקניות הספסל עומדות בצד (ומעודדות בקול רם!!) בזמן שהחמישייה מתמודדות מול בנים שמדמים עבורן את היריבה.

למחרת טסתי למדינת צפון קרוליינה, שם מיין ישחקו מול אוניברסיטת דיוק, גם הן מדורגות בין הטובות בארה"ב כרגע.

עוד על החוויות בצפון קרוליינה ועל המשחק השני בו צפיתי, בחלק הבא.