כדורסל 2020 - לא מה שחשבתם

3 שניות אחרונות למשחק, בריטניה, אלופת אירופה, מובילה על ישראל 61-60 כשכדור חוץ לישראל מתחת לסל הבריטי. ניצחון כאן יבטיח לנבחרת שלנו את השתתפותה באולימפיאדה בפעם הראשונה מאז 2008. עשהאל שאבו יוצא מהחסימה ומקבל את הכדור, מסתובב וזורק... נשמע מופרך? אז זהו שלא, התסריט הזה דווקא יכול להתממש בקרוב בענף שכנראה לא שמעתם עליו הרבה, כדורסל כיסאות גלגלים.

 כיום המחשבה הרווחת היא שכדורסל כיסאות גלגלים הוא ספורט שיקומי בלבד עבור אנשים נכים. במקרה הטוב יותר טוענים שמדובר ב"תחביב נחמד שיעביר להם את הזמן". אבל האמת רחוקה מאוד מכך, מדובר בספורט לכל דבר וענין. משחקים מותחים, תחרויות בין לאומיות בעלות סיקור תקשורתי גבוה ואוהדים שרופים שמלווים את הקבוצה בכל משחק הם רק טעימה קטנה ממנת חלקו של המשחק שבעולם כבר מזמן יודעים שהוא לא לנכים בלבד.

אז מה זה בכלל כדורסל על כיסאות גלגלים?

כדורסל כיסאות גלגלים שוחק לראשונה ב-1944 בבריטניה כחלק מתוכנית שיקום לפצועים ולנכים הרבים ממלחמת העולם השניה. המשחק עבר מספר שינוים בחוקים ממשחק הכדורסל המקורי על מנת לאפשר את קיומו תוך כדי ישיבה על כיסא גלגלים ייעודי. השינוי הבולט ביותר הוא שיטת הניקוד, על פי שיטה זו כל שחקן מקבל ניקוד מ-1-4.5 לפי המגבלה הפיזית שלו - ככול שהנכות של השחקן קשה יותר ככה הניקוד שלו יהיה נמוך יותר. בכל ליגה נקבע רף ניקוד מקסימלי שסכום השחקנים במגרש לא יכול לחצות אותו. בארץ בליגה השלישית עד 19.5 נקודות, בליגה השניה עד 17 נקודות, ובליגה הראשונה 14.5 נקודות, שזהו גם התקן הבין לאומי שמשחקות בו הנבחרות השונות והמפעלים האירופים. שינויים נוספים הם חוק הצעדים, חוקים שונים לעבירות שכן פגיעות מסוימות בעגלת השחקן הן כמו פגיעה בגוף השחקן, ועוד.

הקצב הגבוה של המשחק, התחכום, היכולות האתלטיות שנדרשות מהשחקנים ועצם היותו משחק קבוצתי הופכים אותו לחוד החנית של הספורט הפאראלימפי. תכונות אלו לא ישאירו אף אוהד ספורט אדיש ויצליחו לעורר עניין גם אצל חובבי הספורט המנומנמים ביותר. ב-1975 התקיימה אליפות העולם הרשמית הראשונה ובה זכתה, תאמינו או לא, ישראל. לכל זה תוסיפו 2 זכיות נוספות ו-2 תארי סגנות במשחקים הפאראלימפיים במרוצת השנים, שמוכיחים שיש לנו מה למכור ברמות הגבוהות ביותר. למרות זאת, בשני העשורים האחרונים חלה ירידה ברמת הענף בארץ ביחס לאירופה ולעולם.

הדרך לפסגה

בין אם שאבו קלע את הזריקה ההיא או לא, עצם הגעתו לרגע המכריע הזה בכלל לא מובנת מאליה, וכוללת בתוכה תעצומות נפש בלתי שגרתיות. ב-2002 עשהאל שכל את אימו ושלושת מאחיו והוא עצמו נפצע קשה באחד הפיגועים המזעזעים ביותר באותה שנה. פציעתו הובילה לאיבוד רגלו ובכך מצא את עצמו מתמודד עם האבל והטראומה הנפשית הקשה אבל גם עם המוגבלות הפיזית החדשה. כמוהו ישנם נכים נוספים שנפצעו בתאונות, מחלות או נכים מלידה, שמדברים על כך שהספורט השיבם לחיים. מעבר לכך, אנשים אלו מהווים מודל לחיקוי והשראה לא רק במגרש אלא גם מחוצה לו לכל אחד שנחשף לחייהם.

בספורט המקצועני כשאוהד צופה בכוכבים שלו על המגרש הוא יודע שהם הגיעו לשם בעקבות עבודה קשה ושעות, חודשים ושנים של אימון והתמדה. כשמדברים על ספורט פאראלימפי, הסיפורים לא נגמרים בהשקעה ומסירות יוצאת דופן. פה הסיפורים הם קורעי לב, על התמודדות עם משברים נפשיים ותעצומות נפש יוצאות דופן, כך שעצם ההגעה להשתתפות בענף ספורט מקצועי היא ההישג האמיתי.

עשהאל שאבו בפעולה (גלעד חזון)

לא רק לנכים

כנראה שאתם עדין שואלים מה לי, אדם בריא סה"כ, ולמשחק שאני כבריא לא יכול לשחק. אז בטח תופתעו לגלות שזה לא לגמרי מדויק, ובשנים האחרונות הוכנסו מספר שינויים המאפשרים גם לשחקנים בריאים לשחק, להתחרות בליגות השונות בארץ ובכך להשתלב בענף. כל זאת תחת חוקים נוקשים המבטיחים שהשחקנים הנכים יהיו הדומיננטיים במגרש ומספר דקות המשחק שלהם כמעט ולא יושפע. לשינוי זה (שאינו מובן מאליו כלל) היו השפעות חיוביות רבות גם בצד החברתי וגם בצד המקצועי. קשרים חברתיים חדשים נרקמו בין אוכלוסיות שונות, קבוצות חדשות קמו בכל רחבי הארץ: כרמיאל, עפולה, חיפה, באר שבע, ראשון לציון, נתניה ומג'ד אל כרום. בחלק מהמקומות האופציה של להקים קבוצה ולתחזק אותה במהלך עונה שלמה הייתה נשמעת כמו חלום רחוק רק עד לפני כמה שנים.

"ולמרות כל זאת לא די בכך כדי להדביק את מגמת השיפור בכדורסל העולמי" אומר ערן לויטה, שחקן נבחרת ישראל בעבר ומאמן קבוצת מג'דל כרום כיום. "צריך להגדיל את מספר השחקנים בליגות השונות ולהכניס עוד כסף לענף בדמות מלגות לשחקנים צעירים ולנבחרות השונות". באירופה לדוגמא קמו מחלקות נוער, שחקנים מקבלים משכורות ואילו בצפון אמריקה מכללות מאפשרות קבלת מלגה והשכלה תמורת השתתפות בקבוצה המקצועניות של המכללה. באזורים אלו היחס לספורט הפאראלימפי כמעט ולא נופל מהיחס לספורט שאנו מורגלים אליו. לעומת זאת בארץ הספורט תלוי בהשקעה של אנשים פרטיים שלקחו את האחריות אליהם, למרות שלמדינה הרבה מקום להתערב מבלי להשקיע כספים רבים.

אם כך, מה ההבדל בין ילדים נכים ושאר הילדים?

העתיד שבדרך

למרות המחסור במשאבים ובשחקנים עדין יש תקווה ופרויקט אחד בארץ אמור לקחת אותנו קדימה - פרויקט נבחרת העתודה בכדורסל על כיסאות גלגלים שהחל לפני כמה שנים. קבוצות העתודה (נבחרות עד גיל 21) בעולם, בכלל ענפי הספורט, אחראיות בד"כ לייצור שחקנים אשר בעתיד אמורים לקחת חלק בנבחרת הבוגרת של המדינה. בארץ ,לעומת זאת, נבחרת העתודה היא הסיפור המרכזי. בעשור האחרון הושקעו כספים רבים בנערים, שאותרו בפינצטה, ואת התוצאות קשה לפספס. בשתי אליפויות אירופה האחרונות הנבחרת סיימה במקומות מכובדים (6 ו-8)  כאשר התמודדה מול הנבחרות הטובות ביותר בענף. "אין ספק שעוד יבוא יום והנבחרת הבוגרת תהנה מהשחקנים המצויינים האלה" אומר גדי סלוביק עוזר מאמן נבחרת העתודה, וטוען: "שיא היכולות עוד לפנינו, הדור הנוכחי ימשיך לשחק ביחד גם באליפות אירופה ב-2022 ושם לא מן הנמנע שנלך על כל הקופה ונזכה בתואר הנכסף. בזכות ריכוז מאמצים ותקציבים גדול, על קבוצת נערים איכותית אך ממוקדת הצלחנו ליצר ראש חץ של שחקנים מהרמות הגבוהות ביותר".

נבחרת העתודה של ישראל (צילום: ההתאחדות לספורט נכים)

אין ספק שעתיד כדורסל כיסאות הגלגלים בארץ עוד רחוק מיעדו הסופי ויש צורך בהשקעה ובשיתופי פעולה גדולים יותר מטעם המדינה מטעם הקהל. אז אם מתחשק לכם לנסות ולקחת חלק אתם מוזמנים ליצור קשר (ערן- 0547888600 / להשאיר מייל shaharmorag19@gmail.com). ואם אתם לא בעלי מוגבלות כזו או אחרת, אתם יכולים לבוא ולעודד במשחקים, אני מבטיח שהמושג "גבול היכולת האנושית" יקבל אצלכם הגדרה מחדש.

ה