"רוצים מדליה, אך לא שוכחים את המטרות העיקריות"

כולנו מכירים את הספורט הספרדי, כולנו מכירים את התרבות הספרדית ובעיקר את המהפך שחווה הספורט הספרדי בשנים האחרונות. מהספורט הקבוצתי זה עבר לספורט האישי וספרד נהפכה לאימפריה. ודווקא בשנים בהן האבטלה במדינה הצבעונית בשיא, העוני ברחובות מורגש, הספורט הוא פינה חמה בלב של כולם, מקור לגאווה וגם קצת מנוחה מצרות היומיום. ואנחנו, בתרבות של "יהיה בסדר", בתרבות של "אנחנו כבר נסדר", בתרבות של "אני יודע הכול" – יכולים, צריכים, לראות כל איש ספורט ספרדי, להגיע עם דף ועט ולרשום כל מה שיש להם להגיד ויש להם מה להגיד, כן, גם על הספורט שלנו. הכול מתחיל ונגמר בפערי התרבות. אצלם אין פיני, עודד, צביקה, ארז, גודס. אצלם יש המאמן. אצלם יש כבוד למעמד המאמן. אצלם יש מעמד למאמן, כי שם זה מקצוע מבוקש ובעל שיעור קומה בתחום בעל שיעור קומה בחברה הספרדית. במהלך אליפות אירופה זכיתי לשיחה מרתקת עם איבון נבארו (Ibon Navarro) (אין קשר לנבארו ההוא), מאמן הנבחרת הספרדית עד גיל 20. איש נחמד, לבבי אפילו. עם זאת, הוא דורש מהשחקנים שלו והם מחזירים לו. מי שלא – תופס לידו מקום בספסל. אני אישית לא מכיר מאמן שהיה מסכים לשבת לשיחה ארוכה, כחצי שעה לפני משחק על מקום ראשון, נגד סרביה (בו אגב ניצחו הספרדים בנקודה, לאחר משחק ברמה גבוהה מאוד). מראיון זה עבר מהר מאוד לשיחה של ממש, על פילוסופיה, על דרך חיים, על מנטאליות וכן, גם על הכדורסל הישראלי. הנבחרת שלך נראית נבחרת מאוד שמחה ואנרגטית ועם זאת גם מאוד אינטנסיבית, היא משחקת בקצב מאוד גבוה והם משחקים בידיעה שטעות אחת יכולה להוריד אותם לספסל. איך אתה מצליח לשלב בין הדברים?  "קודם כל, זו לא הנבחרת שלי. אני מאמן אותה, זה נכון. אבל זו הנבחרת של כולנו, הנבחרת של העם הספרדי וזה גם משהו שמשפיע מאוד על הקבוצה. חשוב לזכור שאלו שחקנים שגדלים ביחד מגיל 11. כלומר, כל אחד משחק בקבוצה שלו, אבל הם מכירים אחד את השני בגיל 11, משחקים את אותו כדורסל, את אותה פילוסופיה ועם הזמן מתגבשים. יש לנו מאגר של 24 שחקנים שאיתו אנחנו רצים כבר מגיל מוקדם ובכל פעם בוחרים את השחקנים שנמצאים במצב הבריאותי הטוב ביותר ובכושר הטוב ביותר. השחקנים האלו רוצים להצליח, השחקנים האלו רוצים שהקבוצה תצליח והם מבינים שאגו לא תורם. הם מבינים מה צריך לעשות כדי לנצח ולהתקדם, לא כל אחד בשביל עצמו, אלא בשביל הקבוצה לגבי הטעויות, אני חייב להגיד שזה לא לגמרי מדויק (ומתנצל שתיקן אותי, שוב, פערי תרבות). אנחנו מתאמנים על דברים מסוימים, בפילוסופיה שלנו. יש דברים שעושים טוב, דברים שעושים לא טוב ודברים שעושים רע. דברים שעושים לא טוב יכולים לקרות מכמה סיבות ולכן זה לא בהכרח אומר שאני מוציא אותו. אם זו פעולה כתוצאה ממחשבה, אני בטח לא מוציא את השחקן. אם זו פעולה של יצירתיות או יוזמה, אני מוחא לשחקן כפיים, כי אנחנו עדיין מגדלים שחקנים בנבחרת הזו. עם זאת, אם שחקן לא מציג לי 100% רצון, אגרסיביות ואינטנסיביות בהגנה, הוא ייצא החוצה וברוב הפעמים ייקח זמן עד שהוא יחזור. אין אצלנו תחליף לקצב בהגנה וזו גם הנקודה הראשית בפילוסופיה של הנבחרות הספרדיות, כי זה מוביל בסופו של דבר לכל המשחק. זה וכמובן הקפדה על טכניקת עבודה אישית" מה באמת פילוסופיית המשחק שלכם בכדורסל הספרדי?  "לקח לנו המון זמן לקבוע כללים של הגנה והתקפה לכל הנבחרות, לקבוע קו אחד והגיוני, שאיתו אנחנו רצים, מגיל 13 ועד הקבוצה הבוגרת. אבל זה קרה בסופו של דבר. כמובן שכל מאמן מביא חלק מהגישה שלו, אבל מתאים אותה. כמובן שיש תיקונים לאורך השנים כי גם הכדורסל משתנה ובנוסף לא כל הסגלים זהים. אתחיל מלמעלה. בסופו של דבר, הכדורסל הספרדי בנוי על משחק ריצה מאוד אינטנסיבי, ריווח של המשחק, הקפדה על רמת מסירה כמעט מושלמת וכך אנחנו בעצם מתישים את היריבות שלנו. אחרי ההתקפות המתפרצות אנחנו עובדים הרבה על משחק המעבר שלנו כי ככה אנחנו יכולים להפעיל יותר כלים ושחקנים ולקדם אותם. הנבחרת היא בית הגידול של השחקנים. בגילאים הצעירים יש תכנית מאוד מסודרת לכל אלמנט במשחק והתכנית הזו מושרשת עם הזמן גם במועדונים. כל הזמן משחקים 1X1, 2X2 והלאה. משלבים גם יתרון מספרי, כבר בגילאים הצעירים, אבל לא מוותרים על רמת ביצוע גבוהה של טכניקה אישית – כדרור, קליעה, מסירה. קודם כל זה. האימון מחולק לשלושה חלקים – טכניקה כלשהי (אולי גם יותר מאחת), העלאת קצב ובסוף משחקים בקצב גבוה, כאשר יש הקפדה על יסודות של תנועה וכמובן הטכניקה האישית. בגיל 15 מתחילים לשמור אזורית, אבל לא מתוך רצון לשפר טקטית, אלא מתוך רצון לשפר את הקליעה של הילדים. לא מעבר. חסימות רק בגילאי 18-17. ההתפתחות מאוד הדרגתית. בגילאים הצעירים יותר זה רק טכניקה אישית עם יתרון מספרי, משחקים בקצב גבוה, עם דגש על מסירות, ריצה נכונה וסגירה לריבאונד. הילדים נמצאים בכמה חוגי ספורט ולכן הם גם תנועתיים הרבה יותר. אימוני אתלטיקה מתחילים בגיל 10. זריזות, קואורדינציה, יציאה מהמקום וכו. יש הרבה תרגילים." נוצרה לכם מנטאליות של ווינרים. איך מייצרים אותה?  "אני לא יודע מה קודם למה, מה תרם יותר למה – האם המנטאליות תרמה לניצחונות או הניצחונות למנטליות. מניח שזה שילוב. עם הזמן אנחנו רואים אבל יותר סדר, במתקנים, בבתי הספר, בתחומי הספורט השנים. בהרבה מקומות אוהבים לומר את הקלישאה ש 'אצלנו ספורט זו דרך חיים', אבל לא מראים שום דבר בשטח. אצלנו זה באמת מיושם. מאמנים אצלנו הם בעלי שכר גבוה, בטח בהשוואה לשאר אירופה והמערב. הם לא צריכים לעבוד בעוד מקומות כדי להתפרנס. הם כל כולם עסוקים בלמידה של עצמם וקידום השחקנים, בכל תחום" יש לכם בנבחרת 12 שחקנים ושבעה אנשי צוות. איך מנהלים מערכת כזו ? "קודם כל יש לנו את הצוות הרפואי, מנהלי הנבחרת וכמובן המאמנים שאיתי. הקו שמנחה אותנו הוא כמו הקו שמנחה את המנחה את השחקנים – הצלחתך היא הצלחתי והפוך. אצלנו עוזרי המאמן הם מאוד חשובים, זמנים השתנו בנישה הזו. אין אצלנו עוזרי מאמן פונקציונליים, כי אנחנו רוצים שגם הם ילמדו ויתקדמו. כולנו מכינים וידאו, כולנו מתכוננים למשחקים, כולנו רואים הכל ביחד ובסוף מתקבלת החלטה על מה נכון לעשות. במהלך המשחק, יש חלוקה ברורה בין עוזרי המאמנים לגבי עצות ואני יודע מה אני מקבל מכל אחד, אז זה יוצר סדר. עוזר מאמן אחד אחראי לתת עצות וטיפים לגבי ההתקפה שלנו וההגנה של הקבוצה היריבה והמאמן השני עושה ההפך – דברים על התקפת היריבה וההגנה שלנו. מאוד חשוב לייצר סדר וכימיה בין כולם ואני שמח שאצלנו זה המצב." מי משחקניך אתה רואה כפוטנציאל להיות טופ יורוליג, או NBA? "ידעתי שהשאלה הזו תגיע. לחלוטין – אין לי מושג, כי הם עדיין מתאמנים, עדיין לומדים, עדיין מתקדמים. שלא תטעה, אנחנו מאוד רוצים מדליה ולא מתביישים להצהיר את זה. זה יהיה קשה, אבל גם זוכרים את מטרת העל של הנבחרות הצעירות." איך מנהלים באמת טורניר כל-כך אינטנסיבי, במיוחד אחרי ששובצתם לבית מאוד קשה? "אני תמיד אומר לצוות והשחקנים - הפסד זה לא נעים. חריגה מהנורמות, אובדן דרך או אי הקפדה של הלו"ז חמורים בהרבה יותר. יש לנו לו"ז קבוע ואנחנו עומדים בו. התבניות מאוד מסודרות לכולם. קמים בבוקר, אוכלים ארוחה קלה, מנסים לעשות את האימון הטוב ביותר שאנחנו יכולים. אנחנו מתרכזים בעיקר בנו. האימון בנוי בשלושה חלקים – הראשון הוא ההתקפה שלנו, השני הוא תרגילי קליעה והאחרון הוא תרגילי הגנה. מתרגלים מצבים מיוחדים, אם צריך לדקות האחרונות או השניות האחרונות וזהו. זה מאוד קשה להתכונן בנפרד לכל קבוצה, השחקנים לא מסוגלים לזכור כל כך הרבה מידע. יש לנו את התשתית הרחבה שלנו, הגנתית והתקפית ובהתאם למה שיש לנו אנחנו מנסים לעשות את ההתאמות שלנו. לפני ארוחת הצהריים אנחנו רואים וידאו של 6-5 דקות על הקבוצה היריבה בהיבט הקבוצתי. לאחר מכן אוכלים ארוחת צהריים ומנוחה. 25 דקות לפני העלייה לאוטובוס אנחנו מתכנסים שוב ורואים וידאו קצר על יכולות אישיות של שחקנים מהקבוצה השנייה. במהלך האליפות אנחנו לא עושים תיקון טעויות או משהו בסגנון, אנחנו רוצים שהשחקנים יהיו שקטים ושלווים." אתה מאוד חי את המשחק ויודע לפעמים דברים שיקרו עוד לפני שקרו. איך עושים את זה?  "קודם כל זה הרבה ניסיון. ושלא תטעה, השחקנים מקבלים את הבסיס, אבל הצוות ואני מגיעים מאוד מוכנים לכל משחק. יודעים סטטיסטיקה, יודעים נתונים. יש בחירות שצריך לעשות. ברוב הפעמים לשמחתי זה מצליח, אבל גם התאמות צריך לדעת תוך כדי המשחק." ספר לי על התנאים של השחקנים במועדונים השונים. "זה מאוד משתנה. כמובן שברגע שאתה נמצא בליגה ראשונה אז התנאים הם אחרים לגמרי, מבחינת כל המעטפת – מאמנים, וידאו, סטטיסטיקה, תזונאי, פסיכולוג וכל מה שצריך. ככל שיורדים בליגות וכו אז כמות האימונים יורדת ואיתם גם אנשי הצוות, אבל הרעיון המרכזי הוא לתת לשחקנים הכול בתוך המועדון, כולל אלו שעדיין לומדים. לדוגמה, אין אצלנו מאמנים אישיים מחוץ למועדון. אסור לשחקנים ללכת למאמנים כאלו. מי שרוצה לקבל עוד – מקבל. מי שצריך עוד – מקבל. אין אצלנו עבודה מחוץ למועדון, כי אנחנו לא רוצים עומסים מיותרים על השחקנים וחוסר תיאום. כבר בגילאים הצעירים." מה אתה יודע על הכדורסל הישראלי ? "אני עוקב אחרי הכדורסל הישראלי, כי הוא מאוד מעניין. זה מצוין שמכבי כבר לא כל-כך דומיננטית כמו בעבר. מאוד נהניתי לראות את ירושלים באירופה השנה וזה מפתח את כל הליגה. אני נהנה לעקוב אחריה."