לחזור או לא לחזור - זאת השאלה

לפעמים נדרשים לקבל החלטות אמיצות. זה מה שעשתה הממשלה כשהחליטה להטיל סגר, זה מה שעשה איגוד הכדורסל כשהחליט, הרבה לפני שהבורסות קרסו, לסיים את העונה בליגה הלאומית. גם בימים האלה, עם החזרה לשגרה, מתקבלות החלטות אמיצות. בליגות הצעירות כבר חזרו להתאמן, ליגת העל צפויה לחזור במתכונת מאתגרת, כזו או אחרת, וגם בליגות הנמוכות יש דיבורים - אבל אין מסקנות - על מה צפוי לעלות בגורלה של המשך העונה.

יכול מאוד להיות שנוכח הרחשים האחרונים, באיגוד הכדורסל עוד יצטרכו לחשוב על יכולתם לקבל החלטה אמיצה נוספת - לבטל את ההחלטה לסיים את העונה ולשוב לשחק אותה על הפרקט. במידה ותתקבל החלטה כזו, ובמיוחד אם תיתמך ע"י חזרתן של כל יתר הליגות לפעילות - היא כמובן תהיה תקדימית, בכל קנה מידה. אבל כמה היסטריים אנחנו עוד יכולים להיות מהחלטה כזו או אחרת, בימים בהם העולם כולו עומד מלכת ואף ספר חוקים של אף ליגה לא הגדיר בדיוק מה צריך לעשות.

כל החלטה שלא תתקבל - תתקבל ברגשות מעורבים. בכל אחד מהצדדים של המטבע יש מצדדים. כולם בעלי אינטרסים, כמובן, וזה מובן ואף הגיוני לחלוטין. קבוצה שהתמודדה על העלייה ותפספס אותה בגלל עצירת הליגה תרצה לחזור בכל מחיר. קבוצה שנצלה מירידה תחשוב על כל הטיעונים האפשריים בעד סגירתה של הבסטה. ועוד לא דיברנו על המפגעים הכלכליים. כל החלטה שהיא - תוביל לאירוע רב נפגעים. החכמה תהיה לקבל את זו שתוביל למספר מינמאלי עד כמה שניתן של אלה.

כשמדברים על חזרה לפעילות של ליגת העל צריכים לזכור שמדובר בכסף. הרבה כסף. כשמדברים על ליגת העל מדברים על סדר גודל של בערך 60 שחקנים זרים ועוד מספר דו-ספרתי של יהודים אמריקאיים שצריכים להתנתק ממשפחתם שמעבר לים ולחזור לאיזה סיום עונה חצי מאולץ ונטול מצברוח וקהל. בליגה הלאומית סדר הגודל הוא של 40 שחקנים, זרים ומתאזרחים. ברור לכולם שלא כולם יגיעו, ברור לכולם שיש לקבל החלטה על בסיס מניעים ספורטיביים, בהינתן אישור לקחת צעד קדימה מצד משרד הבריאות, אבל נשאלת השאלה - האם אפשר לקבל החלטה ממניעים ספורטיביים כשהסיטואציה עצמה אינה ספורטיבית?

קל לנו לפתוח את החלון בבית ולהגיד שניצחנו. אצלנו - "הקורונה עברה", כולנו כבר מרשים לעצמנו להסתובב בחוץ כמו חולדות במנהרות הרכבת הקלה. בארה"ב, לעומת זאת, הפריחה האביבית עדיין רחוקה. לך תשכנע שחקן זר, שאחד מבני משפחתו נדבק בנגיף, להתקפל ולבוא לחודשיים של כדורסל "בשם הספורט". לך תשכנע שחקנים, שכבר קיבלו הודעה על התרת חוזה וסיכמו על סעיף הפיצויים שלהם להחזיר את הגלגל לאחור.

הסיטואציה, כאמור, מורכבת ותקדימית, אבל ככל שחוסר הודאות גדול, יכול מאוד להיות שדווקא הפתח להחלטה דרמטית יותר שווה להישקל. אם אי אפשר לשחק כדורסל בתנאים הוגנים, אולי לא באמת צריכים לחזור לשם, לפחות לא כרגע, ולחכות לראות מה יוליד יום. המחיר עלול להיות קטסטרופה גם ב- 2021, אבל לפחות עוד יש לכולנו זמן להיערך בדרכים מתוחכמות יותר לכדורסל של ספטמבר.

ובכל זאת, מה כן אפשר לעשות? לקבל החלטות אמיצות. אם אי אפשר לשחק, ורוצים למזער את גודל הפגיעה, צריכים לשים רגע את הספורטיביות בצד ולנסות לחשוב איך יוצאים מהסיטואציה הזו בדרך ראויה. שני פרמטרים מלווים את התקופה הזו, הראשון הוא ההנחה הלא-בלתי-סבירה-בעליל שתקציבי מרבית הקבוצות יקוצצו בעונה הבאה באופן ניכר. השני הוא העובדה שבחסות הקורונה אפשר לנסות לדבר על פתרונו של משבר גדול יותר, בפרופורציות הנכונות.

בואו נגדיל את ליגת העל. האיגוד ביקש 14 קבוצות? סבבה. בואו נגדיל את הליגה הלאומית - 16 קבוצות, אפילו 18. זה יפתור בוודאות את הפלונטר בארצית, ישחרר את הפקק בליגות הנמוכות יותר, ואולי החשוב מכולם - יאפשר ליותר שחקנים ישראלים, צעירים, לקפוץ מדרגה "בעל כרחם" ולהשתלב בליגה גבוהה ובשגרת אימונים אינטנסיבית יותר.

קבוצה שסיימה את העונה במקום גבוה יותר ותוכיח שהיא יכולה לעמוד בתקציב המינימום של הליגה שמעליה - מוזמנת. קבוצה יכולה גם לוותר על מקומה אם היא חפצה בך (וסביר להניח שנוכח המציאות שנכפתה עלינו, יהיו לא מעט מאלה). הטריק הזה עבד כמה וכמה פעמים בימים בהם ייחלנו לספורטיביות שלא הייתה, כמה נורא זה כבר יכול להיות בימים בהם הספורט מקבל תעדוף משני והמאבק על חיי אדם מקבל משמעות אחרת.

הנסיון לעשות סדר על ידי אי סדר הוא נורא, אבל אולי הוא הפתרון המתבקש. במקום לחזור לחודשיים, בואו נתחיל את העונה הבאה באוגוסט. במקום לדבר על בידודים (נו טוב, זה אולי כן) ומלוניות - בואו ניתן למדע עוד קצת אוויר לנשימה. יכול להיות שגם בעוד ארבעה חודשים נחזור לכדורסל בלי קהל, בלי חגיגה, בלי כיפים ובלי מגע. זה אולי לא מה שג'יימס נייסמת', שמתהפך כעת בקברו, התכוון אליו, אבל בואו, מישהו כבר צריך לגלות לו שזה ממילא כבר מזמן לא מה שהוא חשב שהיה.