פריצות השנה: סימיונוביץ פורחת בחיפה

אבני סימיונוביץ סומנה כשחקנית העתיד של הענף כבר בגיל 12 וחצי. בגיל 14 היא כבר שיחקה בגמר נערות א' ובליגה הלאומית, אבל נדמה שרק השנה בגיל 17 היא סוף-סוף עשתה את הפריצה שחיכינו לראות ממנה. כל הסיבות למה זה קרה רק עכשיו בראיון ראשון עם הכישרון הגדול שאתם עוד לא מכירים מתוך פרויקט מיוחד.


| שי ברק

העונה, יותר מבכל עונה קודמת, נדמה כי יש כישרונות גדולים בליגת הנערות. שחקניות שמגיעות מהפריפרייה והובילו את קבוצתן לעונות שיא. שחקניות בסייז ויכולות שאנחנו רק מתפללים שיהיו לנו נמצאות ממש כאן , מתחת לאף, אם נפספס אותן, כבר לא יהיה למי לבוא בטענות. אז בפרויקט מיוחד לקראת סיום עונת הכדורסל נחשוף כאן חלק מהן, כדי שלא נגיד אח"כ - איך לא ידענו.

אבני מיטלמן-סימיונוביץ, היא שחקנית שלא רואים במחוזותינו ואם לא עומרי צירלין ומכבי חיפה העונה, יכול להיות שגם לא היינו זוכים לראות אותה מובילה את כדורסל הנשים בעתיד. זה סיפור של אחד הכישרונות הגדולים שזוהו כאן בענף וכרגיל...נעשו איתה כל הטעויות האפשריות.

נכון, אוהבים להגיד שאנחנו מגזימים, שלהגיד את זה על שחקנית כיתה י"א, בת 17 זה להקדים את המאוחר. אז רק נגיד שלפני 5 שנים אמרו את זה לפנינו באקדמיה למצוינות בוינגייט. ב-2013 התקיים הגיוס למחזור השני של האקדמיה שהיתה אז בתחילת דרכה. שתי שחקניות צורפו כבר בתחילת הקיץ. יערה יצחקי, בת ה-15 שחקנית נבחרת הקדטיות, ואבני סימיונוביץ, ילדה רק בת 12 וחצי שסיימה בדיוק את כיתה ו'.

הילדה מכיתה ו', שהיתה באותו הקיץ חלק מנבחרת אתנה ג'וניור (עד גיל 14), היתה מהפנים הבולטות שם. היה זה שילוב של הגובה יוצא הדופן (175 ס"מ), היכולות האתלטיות שירשה בוודאי מהוריה. ויטו גיליץ, רוני קאן ולימור מזרחי לא היו יכולים להתעלם מהשחקנית שצמחה לנגד עינינו. הבעיה התחילה כשהשניים האחרונים גם לא ידעו לכוון שחקנית שרק סיימה בית ספר יסודי ושם הכל החל להשתבש.

סימיונוביץ עזבה את האקדמיה בתום עונה אחת ואחרי תקופה קצרה במחלקה הצעירה שהוקדמה בגלבוע עברה לשנה וחצי בעמק יזרעאל. תחנה שלישית לשחקנית שכבר גבהה בינתיים לגובה 178 ס"מ והיא בת 14 בלבד. סימיונוביץ, בשכבת גיל נערות ב' כבר שיחקה בעמק בקבוצת הבוגרות כולל באותם משחקים היסטוריים כשהקבוצה העפילה לגמר גביע האיגוד וסיימה באותה עונה במקום החמישי בליגה לבוגרות ובגמר גביע לנערות א'.

זה היה צריך להיות סיפור של הצלחה מטאורית, של כישרון שגדל בענף כדורסל הנשים אולי פעם בדור. אבל אז הגיעו גם פציעות וקשיים שהחזירו אותה הביתה למכבי כרמיאל – לפני שהגיעה, בתחילת העונה, ההצעה ממכבי חיפה שאולי והצילה לה את הקריירה.

בחודש אוקטובר עברה סימיונוביץ לקבוצה בירוק. את החיבור עשה דוד שלה שמאמן בחיפה והפגיש בינה ובין עומרי צירלין. נראה כי צירלין היה המאמן אותו חיפשה בשנים האחרונות " הוא מאד הזכיר את המאמן שהיה לי בעמק, לירן בר-אל. מאד מעריכה אותו כמאמן ובן אדם והגישה של עומרי מאד הזכירה לי אותו. הם 2 המאמנים היחידים שמאמנים ולא מתעסקים בשטויות והיחס שלהם לבנות בקבוצה הוא מקצועי, לא יוצרים אפליות. מה שלא היה לי עד אז".

ההחלטה היתה פשוטה ולמרות החששות מעוד מעבר לקבוצה שרחוקה מהבית, "בתום הפגישה בחיפה ישר החלטתי שאכנס לשם. זה היה מבחינתי הדבר הנכון לעשות. לא הייתי מוכנה לוותר על הכדורסל וחיפה היתה חבל הצלה".

משחק הבכורה של סימיונוביץ היה בנערות א' נגד הפועל כאוכב (שכידוע סיימה את העונה בפיינל פור), סימיונוביץ קלעה 19 נקודות מתוך 66 של קבוצתה והובילה אותן לניצחון ב-17 הפרש. בליגה הלאומית לנשים את המשחק הראשון ערכה כשנפתח חלון ההעברות במחזור הרביעי, במשחק הניצחון על הפועל גלבוע קלעה 5 נקודות.

סימיונוביץ המשיכה להצטיין ובמסגרת קבוצת הנערות עזרה לחיפה להעפיל לפלייאוף העליון ולהתמודד עד מחזורי הסיום על הפיינל פור, עם ממוצע דו ספרתי ובין הקלעיות המובילות בקבוצתה.
גם בלאומית סיימה עונה אישית מצוינת, אמנם התקפית סיפקה תצוגה סולידית עם 6.5 נקודות בממוצע (בכ-15 דקות משחק) אבל בין היתר הרשימה בהצגות של 16 נקודות נגד הפועל מעגן מיכאל ו-14 במשחקים נגד פתח תקווה. והזכירה לכולם שהיא עדיין בין השחקניות המוכשרות לגילה.



 
"מהיום הראשון בחיפה נתנו לי הרגשה שאני חלק מהצוות ועד השחקניות. פעם ראשונה שהרגשתי שייכות"

"בחיפה מצאתי בית"

אבני מיטלמן-סימיונוביץ (17, 180), גדלה כאמור בכרמיאל, היא התחילה לשחק עם בנים בכיתה ד' והמשיכה לשחק בקבוצות בני ובנות לסירוגין עד כיתה ו', אז נוצר הקשר בין לימור מזרחי ואימה, רויטל מיטלמן ששיחקה יחד עם מזרחי בכרמיאל. האקדמיה חיפשה גיוסים למחזור השני וההצעה הגיעה, כך שכבר בכיתה ז', כשהיא עוד לא בת 13 עברה לוינגייט והיתה הגיוס הצעיר ביותר. "השנה התחילה טוב , אבל בהמשך היו לי התנגשויות עם המאמנת, הייתי מקבלת על הראש לפעמים בגלל דברים באשמתי ולפעמים לא. בתור ילדה קטנה לא ידעתי לקבל את זה ולהכיל את זה, אז הייתי "עושה דווקא" ומנסה לעצבן, מה שהוביל לכך שבסוף השנה החליטו כל הצדדים שהאקדמיה הוא לא המקום בשבילה". מי שכן היה שם בשבילה כשהיתה צריכה הוא ויטו גיליץ. "בתחילת הקריירה לא היה מי שייבנה אותי כשחקנית, אני חושבת שהבסיס למה שגדלתי להיות הן נתונים גנטיים שקיבלתי מאבא שלי. אבל לא מעט קרדיט מגיע גם לגיליץ שידע לכוון אותי במשחק שלי ולקחתי ממנו דברים הלאה, כי כשגילו אותי בכיתה ו', זה היה על בסיס יכולת שפשוט היתה לי".

המעבר לאקדמיה בגלבוע, החזיק זמן קצר בלבד. הקשיים שליוו אותה בוינגייט המשיכו לשם, הגיל הצעיר מדי מחוץ לבית בין שחקניות בוגרות ממנה וקשיים בלימודים החזירו את השחקנית שהיתה אז רק בת 13 וחצי להתגורר בבית עם משפחתה. לעמק הגיעה בנסיעות מדי יום, ההתחלה היתה לא פשוטה, סימיונוביץ הגיעה עם פציעה במיניסקוס שהחמירה בתקופה שהיתה בסגל נבחרת אתנה ג'וניור. את השיקום עשתה בעמק וחזרה לשחק "זו, לדעתי, היתה שנה אישית ממש טובה. בנערות א' וקצת בוגרות. בשנה השניה המשכתי עם היכולת הטובה ונהנתי מהכדורסל, רק שאז הגיעה הפציעה השניה". סימיונוביץ סבלה מפגיעה במיניסקוס ברגלה השניה. "בסוף העונה הגעתי למצב של תסכול מהמצב הבריאותי שלי ומכל הפציעות שעברתי. חשבתי שילדה בת 14 לא צריכה להתמודד עם כ"כ הרבה פציעות וניתוחים ברגליים, החלטתי להפסיק לשחק".

ההחלטה לפרוש החזיקה אולי חודשיים. היא חזרה לשחק במכבי לכרמיאל, קרוב לבית, בקבוצת הארצית יחד אמא שלה. הרמה לא היתה גבוהה, אבל זו לא היתה הבעיה היחידה "ההתנהגות שלי התדרדרה לרמה של הליגה הזו, אם זה לענות לשופטים, לשבור את הכלים מהר מאד וגם שוב חזרו הפציעות מהמכות בליגה הזו , חוסר המקצוענות הפריעה לי ובסוף העונה שעברה שוב חשבתי על להפסיק. הדרישה של האגודה היתה שאשחק בנערות א', היו שם אולי 4 שחקניות, לא הייתי מוכנה לעוד עונה ברמה נמוכה ואינטנסיביות שתסכן את הבריאות שלי.

מה עשה לך המעבר לחיפה ברמה האישית?
בתור בן אדם אני יודעת שאני לא כמו כולם, לא הולכת עם העדר. עושה כי כולם עושים. אני לא עושה דווקא אבל לא תמיד מקבלת את ההחלטות הפופולריות. אני אלך למה שיעשה לי טוב. מצד שני את הכדורסל אני רואה כמשחק קבוצתי, שם דווקא אני אעדיף לוותר על הזריקה ולמסור למי שהיא אחרת שתעשה את הנקודות. דווקא שם אני יודעת שאחת הבעיות במשחק שלי שאני יותר מדי חושבת על האחרות ופחות מדי מחפשת את הסל בעצמי. בחיפה לא תראה אותי לא מקשיבה למאמן או משחקת תרגיל אחר ממה שהוא אמר לבצע


למה הסכמת לשחק בנערות א' בחיפה, אבל בכרמיאל לא?
בחיפה היתה מקצוענות אחרת, אני וההורים שלי ישבנו עם עומרי צירלין, בנינו לו"ז לאימונים ולמשחקים, שבאמצעותם אצליח להיכנס לכושר משחק בשתי המסגרות.
בחיפה זה היה המקום שקיבלו אותי בו הכי יפה, מכל הקבוצות שהגעתי אליהן בקריירה, והיו לא מעט. שם לא הרגשתי לרגע אחד שאני לא חלק. אפילו בנערות א', שאני עשיתי איתן רק אימון אחד בשבוע, היתה תחושה שהן מקבלות אותי ורואות אותי חלק מהן. גם הצוות המקצועי, כולם תמכו – הרבה מאד זמן לא הייתי בקבוצה כזו. כשיש קבוצה כזו של שחקניות גם מוכשרות וגם רציניות שרואות אותי חלק מהן ולא כל העומס נופל עלי, הרגשתי שיש מחויבות, מקצוענות ואני הרגשתי שיש לי מה לתרום אבל גם איך להשתפר.
פעם ראשונה שעם שחקניות בנות גילי הסתדרתי על המגרש וגם מחוץ לו זו המסגרת שהתאימה לי.


היה עליך לחץ כשהגעת לחיפה? הרגשת שיש ממך ציפיות?
כשהגעתי לחיפה היו בנות שהכרתי קודם כמו נור כיוף. אבל אלה שלא הכירו אותי הרגשתי שהסתכלו עלי כאילו אני לברון ג'יימס, בגלל הסייז והנוכחות על המגרש. אתה רואה איך אנשים רואים אותך ומסתכלים עליך – אוטומטית זה מכניס אותך ללחץ של ציפיות.
המאמנים בחיפה דיברו איתי ואמרו לי שאין מבחינתם דאגות, את לא מתאמנת איתנו מספיק ואת עוד לא בכושר. נמשיך לעבוד וזה יגיע . אני שיתפתי פעולה, המשחק זרם לי והפכתי להיות חשובה ומשמעותית יותר. התחושה דיי מהר נעלמה. החברות לקבוצה למדו להכיר אותי כמו שאני והרגשתי ששם אני יכולה פשוט להיות אני. אין לי הסבר לזה אבל איך שהתחלתי בחיפה הרגשתי "בית".



סימיונוביץ עוצרת מתפרצת בגג גדול



למעשה כל הקריירה היה עליך הלחץ של "הדבר הבא" – איך ילדה יכולה להתמודד עם כאלה ציפיות?
מהאקדמיה ובכל מקום שהגעתי אליו תמיד הדיבור היה שאני אהיה הכוכבת הבאה של ישראל. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום זה פגע בי. כשחזרתי לשחק ובמשחקים הראשונים לא הלך לי ולא הרשמתי, הרגשתי שאני מאכזבת, שאני לא עומדת בציפיות שבגינן הביאו אותי לקבוצה .


למה לא צמחת להיות ה"כוכבת" שאמרו שתהיי? מאמנים לא נכונים?
בדיעבד הבנתי שיצאתי מהבית מוקדם מדי, ילדה בכיתה ז' בגיל 12 צריכה להיות בבית עם ההורים והמשפחה ולא לצאת לוינגייט, לגור שם 5 ימים בשבוע וכשאת בלי קשר עם ההורים ועם המאמנים הלא נכונים לפחות לגיל שלי. גם הסיטואציה לחיות עם בנות גדולות בשנתיים לא התאימה עבורי וזה יצר סיטואציה שהתקשיתי לחיות בה. משם היה כדור שלג שהתקשתי לעצור. אף פעם לא הייתי באמת ילדה, ההתבגרות שלי היתה מהירה מדי. בת 14 שגדלה עם בוגרות ועוברת 3 בתי ספר בשנה זה היה יותר מדי.


מה המסקנות שלך מהשנים האחרונות? עברת הרבה מאד חוויות יחסית לגיל שלך, לאיזה מסקנות הגעת בעקבות זה?
ששום דבר לא בא בקלות. אם זה בא בקלות זה ילך בקלות, במיוחד בספורט תחרותי. אני חושבת שכל מה שעברתי עד עכשיו, היה טוב. לימד אותי על עצמי, בנה לי את האופי....


הדיבורים על הרמה שלך ושאת "סטארית"...
זה לימד אותי שאולי אני יכולה להגיע לכל מקום שאני רוצה. אבל לא בכל מקום יהיה לי טוב ולא בכל מקום כשאגיע אליו אקבל באמת את מה שאני רוצה או שחשבתי שאני אקבל. אבל זה עזר לי להיכנס למקצוע עצמו שלא הכל ורוד בחיים , תמיד יהיו קשיים בדרך, נפילות ועליות.




סימיונוביץ (מס' 13) במדי עמק יזרעאל בגמר גביע נערות א' לצד רוטברג, לביא וסער הגדולות ממנה ב2-3 שנים

"לא קל לשבור אותי"

אבני היא ביתה של רויטל מיטלמן (היום סימיונוביץ), שחקנית עבר בליגת העל, שהקריירה שלה נעצרה בשלב מוקדם מדי כשנישאה ונולדו לה ילדיה. אביה הוא טרייסי הקטור (2.03 מ'), ששיחק בישראל בתחילת שנות ה-2000 בין היתר הפועל צפת ובמכבי כרמיאל. אבל סימיונוביץ גדלה ללא אביה, עם אם-יחידנית שבשבילה היא מודל להערצה. " מאז ומתמיד המודל שלי להערצה היתה אמא שלי.לא גדלתי עם אבא והיא הצליחה גם להיות אמא, גם לעבוד הרבה שעות ביום וגם להיות חברה שלי ולעשות איתי דברים. זה הדהים אותי - עשיתי פעם עבודה על הנושא "בשבילי אמא היא גיבורה". אולי זו אחת הסיבות למסלול שבחרה לעשות כשיצאה מהבית בגיל צעיר. גם אימה, כשהיתה בכיתה י' או י"א יצאה להתגורר לבד, עם אחותה הגדולה, הרחק מהבית והמשפחה כדי לשחק במכבי ת"א, "כמוני היא התרחקה מהמשפחה עבור הכדורסל, אבל היא הצליחה לשמור איתם על קשר, מה שאני, לצערי, לא הצלחתי לעשות", מספרת סימיונוביץ.


למה ילדה בת 12 עושה את זה לעצמה? מה כ"כ טוב בכדורסל שהוא שווה מחיר יקר כזה?
אני באה ממשפחה שהרבה מהם היו שחקנים, סבא שלי, אבי הביולוגי שיחק בארץ ובחו"ל, אח שלי משחק וכשאמא שלי שסיפרה לי שגם היא היתה שחקנית , זה הדליק לי נורה שהבנתי שגם אני יכולה להיות שחקנית, אולי גם לי זה יהיה טוב. אמא שלי סומנה להיות שחקנית מובילה לפני שהתחתנה ונכנסה להריון. אמנם היא אף פעם לא דחפה אותי לזה, אבל מעצם הסיפורים ששמעתי רציתי להיות כמוה ויותר טובה, רציתי להגשים את מה שאמא שלי לא הצליחה לממש. אז התחלתי לעשות את הכל בגיל נורא מוקדם כדי להספיק יותר עד שאהיה בוגרת. האמת שאני אדם מאד אימפולסיבי. ברגע שוינגייט הציעו לי, ישר אמרתי כן. לא חשבתי פעמיים או על ההשלכות. כל הקטע החברתי לא היה לי ביסודי, הייתי או בבית או באימונים ובוינגייט זה היה יכול להשתלב. אבל זה גבה מחיר.


איזה מחיר?
בעיקר משפחתי. בהתחלה המצב החברתי היה טוב והשתלב עם האימונים והלימודים, אז לא הייתי בקשר עם המשפחה. הקשר פשוט התנתק, הייתי מדברת עם אמא שלי אולי פעמיים בשבוע ומגיעה בסופי שבוע רק לישון בבית ולחזור, לא היה את הזמן איתם , למרות שהם תמיד היו שם, היו מגיעים לכל המשחקים שלי גם כשזה היה שעתיים וחצי נסיעה, במקרה הטוב.
אחרי זה הבנתי שאני צריכה את הבית והמשפחה. בשיא המשבר הבנתי שהמשפחה שם בשבילי, שהם תמיד יקבלו אותי גם אם אני לא מתנהגת בסדר. הבנתי שאולי הדבר הנכון הוא כן להיות עם המשפחה ולא רחוקה מהם ופשוט חזרתי הביתה.


ואחרי הפציעות וכל הקשיים שבדרך, מה הרים אותך להמשיך, לחזור, לא להישבר?
כל פציעה גרמה לי יותר תסכול מהפציעה הקודמת וחשבתי להפסיק לשחק, אבל כשהייתי בחוץ , הרגשתי שאני לא נמצאת במקום שלי. על המגרש ובכדורסל הרגשתי בנוח, הרגשתי שזה המקום שעושה לי טוב – כנראה שאני פשוט אוהבת מדי את המשחק. כשלא הייתי על המגרש, זה גרם לי ליותר תסכול מכל דבר אחר. החלטתי שפציעות זה חלק מהקריירה הזו שבחרתי, שזה יכול לקרות לכל אחת בכל תקופה וזו לא סיבה להפסיק ולשחק. זה חוסר מזל.
כנראה שאף פעם לא התכוונתי לוותר על המשחק, אלה היו משברים , נכון שהם כמעט הכריעו אותי. מאמנים שלא האמינו בי, שחקניות שלא התחברתי אליהן או פציעות – אבל כמו שאומרים, כל דבר כזה רק חישל אותי. לא קל לשבור אותי ולא נשברתי.


מה המשפחה אמרה באותה תקופה? עודדה להמשיך או הציעה לפרוש?
המשפחה אומרת שכל עוד כיף לי, טוב לי ואני אוהבת את זה אז שאני אמשיך. הם לא חושבים שאני צריכה לוותר כי יש בי את הפוטנציאל להצליח, ואם יש גם את הרצון הם יתמכו בי. אבל גם יתמכו בהחלטה שאקח אם אחליט להפסיק.




בגיל 13 וחצי במדי נבחרת ישראל הצעירה (צילום: איגוד הכדורסל)



היום את חזקה?
תוך כדי המשחק אני לא חושבת איך להימנע ממגע, אני לא חושבת מה יקרה עם הברך שלי תזוז או אפגע בקרסול. לפעמים הפחד והעודף זהירות יכול להוביל לטעות ולפציעה ולפעמים זה אפילו לא תלוי בי – אני לא רוצה לפחד מלשחק, אז אני פשוט משחקת. אני יודעת להתמודד, לשים לב לעצמי תוך כדי המשחק, לחזק את הגוף שלי ולעבוד עליו. אני יותר מודעת אבל הפציעות לא מגבילות אותי. העונה כבר הצלחתי להגיע ל-30 דקות משחק בנערות, זה היה קשה אבל הצלחתי והרגשתי טוב אחרי זה.


לאן את מכוונת עכשיו?
אני כרגע בתוך תהליך שעומרי וההורים שלי מלווים אותי בו. כרגע אני רוצה לסיים את הלימודים והבגרויות עד סוף י"ב בבית ספר. טוב לי בחיפה ואני רואה את עצמי ממשיכה שם עד סוף גיל נערות. אח"כ בשאיפה אני רוצה לצאת ולהגשים את החלום לשחק בקולג'.


החלום זה לעזוב את הכדורסל בארץ בהזדמנות הראשונה?
החלום הוא לנסות דברים חדשים ולהגיע למקומות שעוד לא הייתי ולהתנסות שם במשחק וללמוד דברים חדשים.


כל מה שעברת עד עכשיו לא הזיז אותך מהחלום?
היו לי רגעים של נפילות, שחשבתי שזה לא בשבילי וגדול עלי. אבל הצלחתי להרים את עצמי אחרי כל משבר או פציעה, וגם אם זה מאמן שאני לא מסתדרת איתו, יש לי מטרות גדולות יותר.


ואם תבוא הצעה מליגת העל?
אתייחס אליה מאד בזהירות. למרות שזה מפתה וזו שאיפה, רק אחרי שאדבר עם המאמן, אתייעץ עם ההורים ואעשה חושבים עם עצמי אחליט אם ללכת על ההזדמנות הזו או שהיא לא נכונה לי. איך זה יקדם אותי בשביל שאני רוצה ללכת בו. שחקנית מקצוענית אני בכל מקרה לא ארצה להיות בארץ בשנים הקרובות כדי שלא תחסם לי האפשרות להגיע לקולג' אבל אם תגיע איזושהי הצעה שתהיה טובה לי אחשוב עליה.


הופעה בנבחרות זה משהו שחסר לך?
האמת שמה שהוביל לכך לא ראיתי את הנבחרות כמשהו להילחם עליו. היה בקיץ של גיל 13 בנבחרת 'אתנה ג'וניור'. סבלתי מכאבים בקרסול באחד האימונים , אמרתי למאמן שלי דאז מספר פעמים והוא לא התייחס, בסוף אמרתי להורים שלי, ולהם הוא אמר שאני פשוט עצלנית שלא רוצה להתקדם. המשכתי להתאמן והפציעה החמירה עד שלא יכולתי לדרוך על הרגל בכלל ובטח לא לנסוע, כך שאת הקיץ הייתי צריכה להמשיך בשיקום.

מאז רציתי להתרחק מהנבחרות, בטח כשלימור מזרחי שימנה בקדטיות לא האמינה בי. העדפתי לנצל את הקיץ למנוחה ולהתחזק. בתחילת השנה כששוב עלו המחשבות על הנבחרת חשבתי לוותר עליה, ולהיכנס לכושר ואולי בשנה הבאה להתמודד לנבחרות, אם אקבל זימון – אבל תוך כדי העונה נכנסתי לכושר, ועכשיו אני מרגישה טוב.
להיות שחקנית נבחרת ישראל זו שאיפה שלי ואם אני אקבל זימון הייתי רוצה להיות חלק מהנבחרת.