רצים לגמר

מקום 9: 2011/2012 - הפועל תל אביב - מכבי באר יעקב (1-3 לת"א)

"כולכן יפות וכולכן חכמות" אבל בכל זאת היינו צריכים לבחור באחת מכן למקום האחרון, ולדראון ההיסטוריה, לקחנו דווקא את זו שהחזירה את האדומים מת"א לקדמת הבמה של הכדורסל הישראלי. זה לא היה קל, אבל 27 הפרש במשחק הרביעי ו- 20 הפרש במשחק השלישי, להפועל ת"א, הקלו עבורנו את ההחלטה ודי מחקו את מה שהקבוצה של עידן פלדה עוללה לזו של ארז אדלשטיין בשני המשחקים הראשונים של הסדרה: ניצחון בשיניים להפועל ת"א במשחק מספר אחד, מותחן גדול עם ניצחון של באר יעקב במשחק השני, אחרי שתי הארכות.

סך הכל, הסדרה הפגישה בין אלופת העונה לסגניתה. בין הקבוצה שכולם כבר ידעו בחודש ספטמבר שתעלה ליגה, לבין הפתעת העונה. מעונת 2011/12 נזכור בעיקר את המשולש הקטלני נייט מילר - ג'רמיין הול - יועד בית יוסף, כשהאחרון שרשם עונת שיא במושגים של שחקן ישראלי בליגת המשנה, ואת העובדה הפשוטה - שלאף אחת אחרת פשוט לא היה סיכוי מול קורי קאר, קרטיס קלי, דמונטז סטיט המנוח, מתן נאור, יונתן שולדברנד, כל האחרים, והכאפה שחטפה הפועל עונה אחת קודם לכן.

מקום 8: 2012/2013 - עירוני נס ציונה - מכבי הוד השרון (1-3 לנס ציונה)

ערב פתיחת העונה עוד היה מי שהימר, ויש לנו הוכחות אבל נניח אותן בצד כרגע כדי שראשים לא יערפו כאן, שבקיץ 2013 תמצא את עצמה מכבי הוד השרון בליגה השלישית. ההיסטוריה, מאידך, החליטה אחרת והולידה לנו את הסינדרלה הגדולה של סדרות גמר הפלייאוף בעשור שהיה. ולא שהוד השרון לא הייתה ראויה לשם. היא סיימה את העונה במקום השלישי, שמרה על יציבות וסך הכל העמידה סגל שחקנים שבדיעבד התגלה כיוצא מן הכלל. ההפתעה הגיעה דווקא מעצם היכולת לעשות את כל זה אל מול אפס הציפיות. כי בואו, ממתי יש בהוד השרון כוונות של ממש לשחק בליגת העל.

נס ציונה הגיעה בשלה יותר ומוכנה יותר לקפוץ על העגלה לליגה הבכירה. היא סיימה את העונה במקום הראשון והעמידה סגל ישראלי עמוק בהובלת טל דן, רז זהביאן, טל קרפלס, גיל אמיתי וכמובן הזר בילאל בן. הוד"ש עם גיא דותן, גרי גנדל, ערן אסנטי ודינמה אודיאקוסה הפסידה ב- 16 הפרש במשחק הראשון בסדרה, ניצחה את השני בביתה, וגררה את נס ציונה לאחד ממשחקי הגמר הכי זכורים בעשור האחרון: המשחק השלישי בסדרה - שהסתיים רק לאחר 4 הארכות, בניצחון של הכתומים, שנישאו על כנפיו בדרך לניצחון בסדרה. ושלחו את חגאי והאחרים לפסקה שזכתה במיקום קצת יותר מעניין.

מקום 7: 2018/2019 - הפועל גליל עליון - מכבי חיפה (3-1 לחיפה)

את הסדרה הזו, תגיד ההיסטוריה, הפסידה גליל עליון במשחק השלישי. היא הצליחה לכפות הארכה, הצליחה להוביל בה - משהו כמו דקה לסיום - אבל עם קצת נאיביות בעטה בדלי ונתנה למכבי חיפה לרשום ניצחון שני בכפר בלום, לעלות ליתרון 2-1 בסדרה, ולהשלים את החזרה לליגת העל ברוממה כמה ימים לאחר מכן. כמו לא מעט פיינליסטיות אחרות, בגליל - שהצליחו לכפות סדרת גמר צמודה עם שלושה הפסדים בפערים זניחים וניצחון בדו-ספרתי, קיוו לחזור למעמד השנה, אבל תכניות, כבר סיפרו לכם, הם לא משהו ש- 2020 יודעת לקיים.

אז מה נזכור מהסדרה הזו? כנראה שבעיקר את הממלך המנצח אך שנוי במחלוקת של ג'ף רוזן, שפיטר את ברק פלג רגע לפני הפלייאוף ומינה במקומו את דניאל סוואנה, שהחזיר את חיפה לליגת העל. הירוקים עברו בדרך אל הגמר את מוליכת העונה הסדירה, רעננה, ששלטה בליגה בגאון, ונהנו מיכולותיו הפנומנליות של קרון דשילדס, מהווינריות של אנטוני פישר ומהמנהיגות של ווילי וורקמן. גליל, שאולי לא כוונה להגיע רחוק כל כך, גידלה לנו את ליאור קררה שקפץ ליגה בסיום העונה, ונתנה בית חם לג'ו אצ'ול - שאולי לא היה מספיק טוב לאימונים של הפועל ירושלים, אבל היה מכרה זהב לליגה השנייה.

(צילום: לימור מלינוף)

מקום 6: 2010/2011 - הפועל תל אביב - מ.כ. הבקעה (3-0 לבקעה)

גם בעוד 30 שנה, כשהנכדים של לילך וייס ישבו לסכם פה את סדרות הגמר הגדולות של המיליונים בליגה הלאומית, תיזכר הסדרה בין הפועל ת"א למ.כ. הבקעה כאחת המפוספסות. בבקעה דיברו על אליפות ליגה לאומית שנייה ברציפות (בימים בהם כוונות לשחק בליגת העל לא היו מובנות מאליהן), בת"א חלמו על עליית ליגה רביעית ברציפות, אבל פציעתו של מתן נאור בשלבי ההכרעה של העונה וכשירות חלקית שלא לא מעט שחקנים אחרים די טרפו את הקלפים. ולא שלהפועל ת"א לא היו מספיק כלים (אדריאן יוטר, בראיין אסברי, ירון להט וגל איתן) - לבקעה (סטפן ברדפורד, איתי גרינבויים, איתי לב וביג סקוורר), פשוט היו יותר.

עד פתיחת המחצית השנייה של המשחק השלישי לכולם היה ברור שהולכת להיות פה סדרה. שהפועל ת"א, שהפסידה ב- 8 במשחק הראשון ובנקודה במשחק השני בסדרה, יש את כל מה שצריך כדי לחזור לשם, אבל הבקעה עם פול דילייני אחד הייתה טובה יותר, עמוקה יותר ומוכנה יותר, גם מנטלית, והיא חזרה לליגת העל רק כדי לוותר על מקומה שנה מאוחר יותר לטובת הפועל אילת. בהפועל ת"א יצאו לעשות חושבים ובנו קבוצה חדשה כמעט לחלוטין, ואת מה שהביאה לליגה בעונה הזאת אף קבוצה אחרת לא תצליח לשחזר כנראה גם ב- 20 השנים הבאות: קהל ששווה לבוא למשחקים רק בשביל לראות אותו בפעולה. בליגה הזו, בימים ההם, זה בד"כ גם היה בחינם.

(צילום: פרטי)

מקום 5: 2017/2018 - מכבי קריית גת - הפועל באר שבע (3-0 לב"ש)

ככל שתגללו לתחתית הכתבה, תגלו עוד ועוד סדרות גמר שהיו על טהרת צפונה של המדינה, שבימים של הסגר מקבלת ממדים מעניינים אפילו יותר. סדרת הגמר של 2018 הייתה חריגה, והפגישה לראשונה בהיסטוריה של הליגה שתי קבוצות דרומיות. כמו שתי הסדרות הקודמות ברשימה, גם זו הסתיימה בסוויפ. כמוהן, היה בה פוטנציאל גדול, והייתה בה הכרעה מוחלטת, אך לא ברורה. שני המשחקים הראשונים הסתיימו בהפרש של 3-4 נקודות לב"ש של יניב בורג (סטורם וורן, אנטוני פישר, טוני יאנגר), בשלישי ק"ג (רוברט רותבארט, נמרוד טישמן) חזרה ממינוס 30 אבל כוחה לא עמד לה בסיום.

הסדרה הזו תזכר בעיקר מעצם ההסטוריה שהולידה. עיר מטרופלין אחת שהשיגה כרטיס ראשון לליגה הבכירה בישראלי אחרי 70 שנה, ועיר אחרת - צנועה הרבה יותר, שלא השכילה לממש את הפרס הגדול בו החזיקה שנה קודם לכן ובסוף העונה התפרקה. ק"ג הגיעה למעמד הגמר מהמקום הראשון בעונה הסדירה מחד, אך פצועה (זר אחד בלבד), ללא אולם ביתי ראוי, ועם רעה חולה גדולה (שחשבנו שנעלמה מהעולם) - שחקנים ומאמן שלא קיבלו שכר במשך תקופה - מאידך.  ובכל זאת, זה התחיל ונגמר צמוד, ועל הדרך גם ביסס כמה תיאוריות במערכת "ספסל". בעולם תקין הסדרה הזו הייתה מופיעה במקום הרבה יותר גבוה בדירוג שלנו.

(צילום: לימור מלינוף)

מקום 4: 2013/2014 - עירוני נהריה - הפועל עפולה (1-3 לנהריה)

בקיץ 2013 בנהריה החליטו שלא לוקחים שבויים, הלכו על בטוח, ולקחו את מה שעבד. אחרי הכשלון בעונת 2012/13 הקפיצו הצפוניים את הפיינליסט רועי חגאי, שהוביל את הוד השרון לסדרת הגמר עונה קודם לכן. חגאי עצמו ראה שזה עבד, והביא איתו לנהריה את גיא דותן, ערן אסנטי, עידו סטולרו, אופיר הובר ובהמשך גם את דינמה אודיאקוסה, נתן את המפתחות לליאור שגב, התחמש בנייט מילר, וכל הטירוף הזה נשמע כמו משהו שסך הכל מספיק. נהריה פגשה בגמר את עפולה של רמי הדר, שהתהדרה בג'ף אלן ורוברט סאלי, גל חלמיש ואיתי גרינבויים. סגל שאולי נשמע היום קצת פחות נוצץ, אבל סך הכל היה יעיל, מאומן ומאוזן להפליא.

לדרומי שכמוני, היה חסר הריגוש שהביאה איתה הסדרה הזו, שהתנהלה איפשהו בקצה אחר של הפלנטה עם כבישים שמתחילים בספרה 7 ומזג אוויר שנע בין קור קיצוני לגשם בלתי נסבל. בפועל, זו הייתה חווית כדורסל גדולה עם אולמות מפוצצים (בייחוד עין שרה שבאותה תקופה היה חריג לטובה בנוף האולמות בלאומית), משחקים צמודים ואווירה יוצאת מן הכלל. נהריה עלתה ל- 2-0 וכבר הכינה את כל מה שצריך לחגיגות ב"עין שרה", עפולה התעלתה על עצמה כמו גדולה וכפתה משחק רביעי אחרי ניצחון אדיר בנהריה מול אולם מפוצץ מקיר לקיר. אבל עפולה כשלה דווקא בביתה - שוב אחרי עוד משחק צמוד, והשאירה את נהריה לחגוג קאמבק גדול, ומוצדק, לליגה הראשונה.

מקום 3: 2016/2017 - הפועל באר שבע - עירוני נס ציונה (3-0 לנס ציונה)

סדרות של הטוב מ- 5 שמסתיימות אחרי שלושה משחקים לא יכולות להרשות לעצמן להרגיש בנוח בהתמודדות על מקום גבוה בנבחרת הסדרות הטובות של העשור. ובכל זאת, שלושה משחקים צמודים שהסתיימו באותה התוצאה הם כל מה שסדרה צריכה כדי לערער בנו את השורה התחתונה שלה. נס ציונה שרק נשרה מליגת העל השכיבה הרבה כסף כדי לחזור לשם, ב"ש הייתה באמצע המסע שלה ובנתה גם היא קבוצה עמוקה. אף אחת מהשתיים לא סיימה את העונה במקומות הראשונים של הטבלה, אבל בשנים האחרונות למדנו היטב שיתרון ביתיות הוא לא יותר מעוד אוברייטד מעוך.

לימים תזכר הסדרה הזאת כרגע הפריצה המשמעותי בקריירה של גולן גוט, שהיה השחקן הכי משפיע על הפרקט בין סוללת השחקנים סביבו. הכתומים ניצחו את המשחק הראשון בב"ש אחרי הארכה, הזיעו במשחק השני בלב המושבה, ובשתי דקות אחרונות הפכו את תוצאת המשחק השלישי ממותחן פוטנציאלי לאליפות גדולה, שהושגה ללא יתרון ביתיות. ובכל זאת, לפרקים לאורך הסדרה, ב"ש פשוט נראתה טוב יותר, היא התאוששה ממשברים, הובילה במשך לא מעט דקות, אבל החליקה שוב ושוב בהחלטות שלקחה ברגעי ההכרעה. גם הקהלים שלי שתי הקבוצות שפוצצו את האולמות לקחו תפקיד משמעותי בסדרה הזאת ועשו אותה למה שהיא. זו הייתה אליפות שנייה של נדב זליברשטיין, טל דן וגיל אמיתי בכתום, כשאליהם הצטרפו גם אלעד הופמן, רביב פיטשון ועידו סטולרו. ב"ש (ג'ף אלן, אנטוני פישר, ג'ייסון וויליאמס), עם חיזוקים משלה, העבירה עוד שנה בליגה הלאומית כדי להגיע פייבוריטית לסדרת גמר היסטורית משלה.

(צילום: לימור מלינוף)

מקום 2: 2014/2015 - עירוני קריית אתא - מכבי קריית גת (3-2 לקרית גת)

כמה עצוב שמאחת הקבוצות הפנטסטיות של הליגה הלאומית בעשור האחרון שניצחה את סדרת הגמר הכמעט-הכי-זכורה-בה - נשארו לנו בעיקר הסיפורים. מכבי קריית גת חשבה בקטן - רק לפני שלוש שנים עלתה ללאומית, לפני שנתיים נשרה ממנה ואחרי שנה חזרה שוב. קריית אתא, מאידך, כמעט כל הזמן מטיילת לה בפסגות. לפעמים זה עובד יותר טוב ולפעמים פחות, אבל שאיפות לחזור לליגת העל תמיד היו לה ותמיד ישארו.

אז מה נזכור מהסדרה הזאת? את ה- 2-0 המהיר של קריית גת בפתיחה (כולל ניצחון ב- 26 הפרש במשחק השני), את הקאמבק הגדול של קריית אתא בהמשך, ל- 2-2, את הכסאות שהתנופפו לכל עבר במשחק הרביעי, את הפריחה של תומר גינת, ואת המעמד האישי שאלעד הופמן ביסס וקבע, כישראלי הכי מבוקש בליגה הלאומית בעשור שהיה. הסדרה הוכרעה במשחק חמישי בקריית אתא, שגם הוא הסתיים בניצחון מוחץ לאלופה. הופמן, גל איתן, תומר פיסצקי, יוני ניר וטרנס ווטסון חגגו עליית ליגה שנמחקה שנתיים לאחר מכן ונעלמה כליל אחרי שלוש. דאליס ג'ויינר, סקיפ מיילס, גיא דותן ותומר גינת - חזרו לאותו המעמד בשנה שלאחר מכן כדי לסדר לנו את סדרת הגמר הכי גדולה של העשור.

מקום 1: 2015/2016 - הפועל גלבוע / גליל - עירוני קריית אתא (2-3 לגלבוע)

זו הייתה סדרה גדולה בעיקר כי היא הפגישה בין שתי קבוצות שבאמת רצו להיות שם וירקו דם כדי להגיע למעמד. זו הייתה סדרה גדולה כי שום דבר בה לא היה צפוי. שיתרון הביתיות בה לא שיחק תפקיד אבל היה השחקן הראשי ברגע המכריע, שבערב אחד דיברה בה ההגנה ובערב אחר ההתקפה הגדירה את החוקים. גלבוע הגיעה לסדרת הגמר מהמקום הראשון אחרי עונה גדולה בה הפסידה פעמיים לקריית אתא. הקרייתיים, מהמקום השני, רשמו בק-טו-בק למעמד עם כמעט אותו הסגל מהעונה שהייתה. וסגרו בדיוק עם אותה התוצאה.

זה התחיל עם ניצחון צמוד של קריית אתא בגן נר (25 לדאליס ג'ויינר), המשיך עם ניצחון צמוד אחר של גלבוע גליל ברמז, אחרי הארכה (25 לג'ייסון סיגרס), אתא שוב השיגה ניצחון צמוד בגן נר עם הצגה של ג'ויינר, גלבוע שוב עשתה את אותו הדבר עם ערב נפלא של סיגרס, והכל התנקז למשחק מספר 5, בגן נר, ששבר את מוסכמות הסדרה. אירוע כמעט חד צדדי שהסתיים בניצחון של הקבוצה המארחת, שגזרה רשתות בסיום. על החתום - דימיטיריוס טרידוול וגיא דותן, חואקין שוכמן, אוראל לב ואריאל בית הלחמי אחד - שהמציא את עצמו מחדש אחרי העונה הזאת, והביא לכדורסל הישראלי, בשנים שלאחר מכן, את אחד ההישגים הגדולים ב- 72 שנותיו.

(צילום: לימור מלינוף)