שפיות זמנית

יאללה, בואו נודה בזה. התחרפנו.

תראו, אנחנו, אוהדי הספורט, יש לנו הסכם לא כתוב עם עצמנו. אנחנו אוספים את כל אי השפיות שלנו, ומוציאים אותה ברבאק ביציע. צועקים, משתוללים, ובאופן כללי מתייחסים לשאלה האם האיש עם החולצה בצבע אחד עשה משהו בצורה מוצלחת יותר או פחות מהאיש עם החולצה בצבע האחר – כאילו זו שאלה שחורצת גורלות של חיי אדם.

בתמורה לזה אנחנו (פחות או יותר) שפויים בשאר הזמן, משתדלים לא לקחת את הטירוף אל מחוץ ליציע, ובאופן כללי מתייחסים לזה כאל שסתום לפריקת לחצים עד לשבוע הבא שבו שוב נעמוד ביציע ונצרח בכל הכח על השופט שהוא מכר אותנו כי הוא מהמר.

יש כמובן את הפגרה, שבכדורסל למשל היא באורך של איזה 6-7 שנים בין עונה לעונה. מבאס אבל בסדר, בינתיים יש ענפים אחרים, יש עונת מלפפונים, טורינירים בין לאומיים מדי פעם, יו נואו – תחליפים זולים, אבל טובים מספיק כדי להחזיק אותנו בקושי עד העונה הבאה.
ואז באה הקורונה.

כלום. שום כלום. נאדה. יוק. לא כדורסל לא כדורגל, לא אירופה ולא אוסטרליה. לאומית, ארצית ליגת העל, מונדיאל, יורו או אליפות התיכונים של נפת בית ג'אן בהטלת מטבע למרחקים בינוניים. כלום.

בהתחלה חשבנו אוטוטו זה יעבור, אחר כך אמרנו נראה תקצירי עבר, אחר כך משחקי עבר באורך מלא, קיצר – כשהגענו למצב של בינג' אימונים של קבוצת הנוער הבנו שאנחנו כמו האיש שאוכל את הקליפה הירוקה של האבטיח אחרי שסיים את האדום, הורוד ואפילו את הלבן.

חלאס. השתגענו. אין לנו לאן לפרוק את זה יותר. תנו לנו משהו, זרקו לנו איזה עצם. שישחקו עם מסכות, שיבנו קבוצות ממחלימי קורונה, שישחקו בזום, אנא עארף. רק תמצאו פתרון כי אנחנו פה מטפסים על הקירות, ולמרבה הצער אין אף ענף ספורט כזה.