לקורונה לא אכפת מהדאחקה הזאת

גילוי נאות: לא תמיד אני כותב באתר את דעתי האמיתית. אני פשוט מייצג את אחד הטיעונים של אחד הצדדים, לפי צרכי המערכת. בכל מקרה, הפעם המשימה לכתוב נגד הייתה הכי קלה בעולם. למעשה, הסיבה היחידה לתמוך במהלך הזה היא שמכבי ת''א זו הקבוצה היחידה שלא נקטה בו. אז אמנם קשה לי למראית עין להיות באותו צד עם שימון, אבל ההיגיון הישר די ברור פה.

תראו, אין ספק שנבחרי הציבור שלנו הם... איך לומר בעדינות, לא בדיוק משמשים דוגמה אישית. גם לא איזורית. (סורי, הייתי חייב). יותר מזה, באמת מקומם לראות איך כל מגזר שיש לו מספיק כח פוליטי, מצליח להחריג את עצמו, אם זה תפילות מכאן או הפגנות משם או סתם מסיבות של סלבס. נכון. זה לא צודק, לא הוגן, ולא משנה שום דבר.

הקורונה יימח שמה, לא מזיז לה כמה אתם צודקים או נכונים. אתם קרובים אחד לשני? היא תדלג בשמחה מכאן לכאן (לא התיאור הכי מדעי בעולם, אבל טוב מספיק). ממש לא אכפת לה אם כרגע אתם רשומים תחת ליגה בלקנית, ליגת 3 על 3, או הליגה האיזורית לשחקני דוקים במקומות עבודה חיוניים. פשוט לא מזיז לה. תראו, אני מבין את המוטיבציה. קודם כל הישראליות, כן? אין לי שום דבר נגד ישראלים, אחדים מחברי הטובים ביותר הם כאלה, אז כן, בהחלט יש סיפוק מסוים בלמצוא פרצה בחוק ולדפוק את המערכת.

דבר שני, הגעגוע. בואו נודה על האמת, כבר כתבתי את זה פה בעבר. אנחנו נרקומנים ולקחו לנו את הסם. כל הגוף מגרד מגעגועים. לא, ברצינות, קחו אותי לדוגמה: בחודשים האחרונים התמכרתי למשחק כדורסל מטומטמם לחלוטין בפלאפון רק בגלל העובדה שכשהשחקן עולה לשלשה המשחק עובר להילוך איטי ויש לי זמן להכריז "מספר חמששששש, הקפטןןןןן שלכםםםםם אבישיייייייי גורדוןןןןןןןן 3 נקודות". עזבו את זה, כשכתבי את המשפט הזה הקראתי אותו בקול. ואני אפילו לא הכי דפקט. באמת, שמעתי סיפורים שאללה יוסתור ולהקתו.

אבל מה אפשר לעשות, חברים. הקורונה לא מתרגשת לא מזה ולא מזה. אנחנו מדברים על וירוס שנולד מהכלאה בין עטלף לפנגולין וכבש את העולם במהירות שאלכסנדר מוקדון יכול לחלום עליה. נראה לכם שהוא מתרשם מהעובדה שאתם ממש מתגעגעים לכדורסל? הוא לא. ואתם יודעים מה הכי גרוע? שברגע שתהיה חס וחלילה התפרצות בליגה, אנחנו נתגעגע לכדורסל הרבה יותר זמן.

הנה מה שכתב בעניין ידידי היקר אברהם אליצור, שהוא רב מג של מילים: "יש סגר. זה לא תענוג. בכלל, יש קורונה וגם זה לא כיף לאף אחד מאיתנו. יש מחלוקת אם הסגר נחוץ ואם הוא יעיל, ואני לא מביע בה דעה, אלא רק על ההתנהלות אחרי שהוא נקבע.

זה התחיל כשביקשו משר הבריאות לא להשבית את ליגת העל בכדורגל. שלחו אליו מכתב שבו ציינו שליגות הכדורגל בישראל מעסיקות 5,000 אנשים (אני לא יודע מי חישב את זה ואת מי בדיוק הוא כלל, די ברור שהמספר העצום הזה מביא בחשבון גם לא מעט אנשים שמתפרנסים באופן חלקי מליגת העל - סדרנים של פעם בשבוע וכו'). למחרת הכותרת כבר זעקה משהו בסגנון "אל תיקחו את הפרנסה של 5,000 משפחות" (אני חלילה לא מזלזל - הפרנסה של הרבה אנשים נפגעה, ומטבע הדברים גם של העוסקים בתחום הספורט. זה בהחלט עצוב. אבל חודש אחד בלי עבודה של אחד מבני הזוג הוא לא "שבירת הפרנסה").

(הערת אגב: אמנם הוא כתב על כדורגל ולא כדורסל, אבל קורונה היא אחד המקרים הבודדים שבו באמת אין הבדל בין שני הענפים. רוצים עוד דוגמה שבה שני הענפים זהים? פעם שמעתי את שופט הכדורסל ניר קרן אומר לחבר ששפט משחק כדורגל בשכונה: "אני אמנם בא משיפוט בענף אחר, אבל להבנתי, הקטע של להסתכל על המגרש הוא דרישה זהה בשני הענפים).

אז עכשיו יש יוזמה חדשה - להקים ליגה פיקטיבית, שבדרך מפותלת כלשהי עוקפת את ההנחיות היבשות וכך מאפשרת לשחקנים להמשיך להתאמן. הייתי מצפה משהשחקנים ובעלי הקבוצות לחשוב שהם צריכים - כדמויות ציבוריות, ידוענים שאנשים נושאים אליהם עיניים - להוות דוגמה, ללכת לפני כולם. זו יכלה להיות שעתם היפה. אבל הם יכלו גם לגלות אחריות ופשוט לשתוק, לקבל עליהם את הדין ולהתבאס בשקט. במקום זה בשעת משבר הם מנסים להיאבק ולחטוף בשיניים כל מה שאפשר, וזה פשוט מכוער בעיניי.

מה אני אגיד לכם, אני לגמרי מתגעגע לימי שלישי בכפר בלום, אבל אם הבן שלי מחכה מאוגוסט בסבלנות כדי שנחגוג לו יומולדת שש, גם אנחנו יכולים לנשום עמוק. (הבנתם? כדי שנוכל לנשום).