מגי איזה - ראיון בכורה

יש מקרים שהם הגורל מוצא אותך, את היעוד שלך ולא מוותר עליך גם אם בהתחלה מפספסים את הרמזים. הסיפור של מגי איזה הוא לא פחות ממדהים. השחקנית בת ה-17, התחילה לשחק כדורסל, לראשונה בחייה, רק לפני שנה וחצי. פחות משנה מהרגע שנגעה בכדור קיבלה הצעה להצטרף ללאומית נשים, היא סירבה בנימוס "העדפתי שלא לקבל את ההצעה. מאד התביישתי ובמספר אימונים שהשתתפתי הרגשתי שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי, בכל זאת לא היה לי בכלל ניסיון. ביחד עם טל דוויק המאמנת ועם אהוד סולמי החלטנו שנכון יותר שאמשיך עוד שנה בליגות הנערות".  אבל כאמור הגורל רדף אחריה, וכשהיא לא נכנסה דרך דלת אחת, נפתחה דלת אחרת ובקיץ קיבלה זימון לסגל נבחרת הנערות. בין שחקניות ליגת על (אמי רינת, ג'וי אוסיגוואי, הילה קארש, רותם שוסטר ותמר זינגר....) לשחקניות לאומית מובילות (מאיה לוינשטיין, עתליה כהן, דוריאן דהן סואץ...) קיבלה מגי איזה את הזימון ועברה את שלבי המיון הראשונים. מהסימן הזה היא כבר לא היתה יכולה להתעלם והתחילה לעבוד קשה כדי להגיע לעונה הקרובה ובעיקר לקיץ הבא כשירה הרבה יותר.

מגי איזה (17, 179), תפתח עונה ראשונה בכדורסל בוגרות. מי שרואה אותה מספר על כישרון עצום, זו שחקנית מהסגנון הישן, לא שחקנית "מהונדסת" בוגרת אקדמיה (במובן הרחב של המילה), היא שחקנית של אינסטינקטים שחקנית שגדלה על הבלטות "בשכונה", כישרון ופוטנציאל טבעי שמשתכלל כמעט מעצמו ועם קצת הכוונה. מסתבר שסיפורי אגדה יכולים להתקיים תמיד גם בעשור השני של המאה ה-21.

קיבלו אותך יפה בקבוצה הבוגרת?

כן, האמת שכן, אפילו מאד. לא הכרתי אף אחת מהקבוצה לפני שהתחלתי להתאמן איתן, רק את תמר ברגל הייתי רואה מתאמנת בקיץ עם הנבחרת, אז זיהיתי אותה אבל גם איתה לא דיברתי קודם. היו לנו ערבי גיבוש ששם התחזק החיבור, יש לנו קבוצה שמבחינה חברתית כיף להיות חלק ממנה והיום אני בקשר טוב עם רוב הקבוצה, באופן טבעי בעיקר עם הצעירות מיקה, אנגל, טויטו, ברגל, אבל כיף עם כולן.

רוב שחקניות הקבוצה מנוסות מאד, שחקניות עם עבר בנבחרות או בליגת העל, איך את משתלבת באימונים?

אני מרגישה טוב. אני מרגישה שמצמצמת פערים ודברים שאני לא יודעת ואני כל יום מחדש לומדת משהו. לחברות שלי לקבוצה אכפת ממני, הן מתקנות אותי על דברים שאני לא עושה אותם נכון וכשאני מצליחה לבצע משהו שהרגע הסבירו לי איך לעשות אותו אז הן "מרימות לי", זה כיף.

מי עוזרת לך?

כמעט כולן. טלי בן ישי עוזרת לי המון ודואגת לי. דבי בלייברג מסבירה לי הרבה וגם אורטל אורן, למשל, לימדה אותי איך להשתחרר נכון. אחרי אימון תפסה אותי ואמרה לי בואי נתרגל את זה. גם תמר אנגל מכוונת אותי בזמן אימונים ומשחקים. באמת שהן דואגות לי.

מה את מרגישה שחסר לך?

חסר לי בסיס בת'כלס, אני לא מכירה את כל המושגים והמונחים באנגלית שמשתמשים בהם תוך כדי המשחק. חסימות וסוגי הגנה חדשים למדתי השנה. יש לי עוד הרבה על מה לעבוד, אני צריכה לעבוד על הזריקה שלי, להשתפר בקבלת החלטות ובראיית משחק. אני מרגישה שאני משתפרת ולומדת כל הזמן.

זה לא קצת מתסכל כשפתאום אחרי שנתיים במחוזית נערות כשאת מצטיינת פתאום לגלות ולשמוע על כל הפערים?

זה מובן לי שמתקנים אותי, אין לי ניסיון כמו שיש לאחרות בקבוצה. אין לי בעיה לשאוב מהניסיון שלהן וזה בסדר גמור מבחינתי. בתחושה שלי זה בקטע טוב. אני לא נפגעת שמתקנים אותי, גם על דברים שאני יודעת איך לעשות, אני מקבלת את ההערות אני מרגישה שהן עושות את זה בשבילי ורוצות בטובתי ומבחינתי זה סבבה.

"אני מאמינה ששום דבר כבר יעצור את האהבה שלי לכדורסל, יש מאמנת שמקבלת את ההחלטות על המגרש ואני שחקנית של המאמנת והקבוצה. אני נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו ואני אעשה הכל כדי להישאר בו ולהשתפר"

תמר אנגל, תמר ברגל, יעל טויטו, שאיתך בקבוצה השנה הן שחקניות שמשחקות בעמדה דומה לשלך, אבל הדרך שהן עברו מהנערות וליגת העל ונבחרות, או 4-5 שנים בלאומית, הן אפשרות שלך לבדוק את עצמך. איך את מרגישה לצידן או ביחס אליהן, את מרגישה שאת מסוגלת לתת פייט, שאת במקום הנכון מבחינת הרמה?

בהתחלה זה הרגיש מוזר. באימונים הראשונים מול האגרסיביות והקצב, הרגשתי קצת שאני לא אמורה להיות פה, כלומר אמורה להיות - אבל זה לא מספיק בשביל להצדיק את המקום. הבנתי שהגעתי לשחק ברמה אחרת של כדורסל, שאני צריכה לסדר את עצמי יותר, להבין את הסייזים ושאני צריכה להיות יותר חזקה כדי לקבל כדורים.

פחות ביטחון?

זה לא שירד לי הביטחון, אני הרגשתי שחסרים לי דברים. אני הבנתי שיש לי מה לשפר בעצמי כדי להיות שם. אני יכולה להגיד שאני שואפת להיות שם, מכוונת לשם ואני לא מפחדת להתמודד. עם כל החשש שלי מהשנה שעברה, השנה אני רואה את עצמי כמי שמסוגלת להתמודד בקבוצה שלי על דקות, ואולי אפילו על החמישייה.

איך היה לך בשני המשחקים הראשונים? משחקי ההכנה, פעם ראשונה בקבוצה בוגרת. חוויה ראשונה

אני מרגישה שהפתעתי את עצמי, שיש בי יותר ממה שחשבתי. חשבתי שאאבד כדורים, לא אהיה בתוך המשחק אולי רגליים קרות. זה לא שבאתי חסרת ביטחון, באתי בעיקר בלחץ. לפני משחקים ראשונים אני תמיד בלחץ, לא תמיד יש סיבה אבל זו ההרגשה, אולי התרגשות, אולי פחד – אבל הגוף בלחץ. וברגע שעליתי למגרש ההתרגשות היתה בשיאה "יואו, עכשיו זה תורי" ואז אחרי שניה ששמרתי הכל השתחרר וזה זרם והיה טוב, זו גם הרגשה יותר טובה ובמשחק שבא אחרי הייתי הרבה פחות לחוצה.

אני רגילה לשחק בליגה לנערות א' ונערות ב', אני רגילה לקבל את כל הכדורים ולהיות השחקנית הדומיננטית מתחת לסלים ועכשיו זה לא ככה. ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי מהספסל וכשאני עולה לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים ולתת את הכל. אני לא האופציה הראשונה כמו בנערות וזה ברור והגיוני. אז באתי לתת פייט ולמצוא את המקום שלי ולא ידעתי את זה על עצמי.

יצאת בהרגשה טובה?

נתתי מעצמי פייט רציני. אני מרגישה שנתתי כל מה שיכולה לתת ושבסך הכל הייתי טובה. נראה לי שגם המאמנת ראתה את זה כי יחסית שיחקתי לא מעט, קיבלתי החלטות שהן נכונות לדעתי. ראיתי משחק שלפעמים יש לי קצת הגבלה בזה, אבל כן, דווקא הלך לי אחלה.

לשחקניות בגובה שלך תמיד יש את הדילמה לאיזו עמדה לכוון. באיזו עמדה את רואה את עצמך?

כשאהיה גדולה נראה לי שארצה לשחק כגארדית 2-3. למרות שבליגה הלאומית אני משחקת כגבוהה אני יודעת שהסייז שלי לא מספיק ברמות הגבוהות בעמדות האלה ואני עובדת על יכולות שלי לפתח גם את התכונות והיכולות כגארדית, אבל בגלל שכרגע היתרון שלי וגם מה שרוצים ממני בנבחרת זה לשחק בפנים אני משלבת ועובדת על שני הדברים. בלאומית אני עובדת על פוסט-אפ ולקבל כדורים מתחת לסל ובנערות אני מובילת כדור ומנהלת משחק, כדי לצאת גם שם מאיזור הנווחות שלי. עובדת הרבה על כוח אבל מנסה לשלב גם יכולות אתלטיות כדי לפתוח עוד אופציות, בטח בכדורסל המודרני.

"לחברות שלי לקבוצה אכפת ממני, הן מתקנות אותי על דברים שאני לא עושה אותם נכון וכשאני מצליחה לבצע משהו שהרגע הסבירו לי איך לעשות אותו אז הן "מרימות לי", זה כיף"
(מגי איזה עם החברות לקבוצה, רובינשטיין, טויטו, אנגל, ברגל ויקיר. צילום: בני יהודה)

"עשיתי הרבה מאד ויתורים כשהחלטתי להשקיע את כולי בכדורסל"

יש מקרים שהגורל והקארמה לא מוותרות עליך. מגי איזה תמיד היתה גבוהה, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה. כשהיתה בכיתה ז'-ח', ראה אותה המנהל המקצועי בבני יהודה, ציון מזרחי, בשכונה. הוא ניסה להפעיל כל לחץ ודרכי שכנוע כדי להביא אותה לקבוצה, אבל איזה לא הכירה את הכדורסל, היא בכלל חלמה להיות שחקנית כדורשת וסירבה לכל החיזורים. שנה וחצי אחרי נפתחה הדלת שהיא סגרה אחריה כשראתה את אחיה הגדול, משחק בבני יהודה, אחרי אחד האימונים ראתה אותה טל דוויק, שהחליפה את מזרחי בתפקידו. היא היתה נחושה יותר ופשוט הודיעה לאיזה, את מצטרפת אלינו  " טל ראתה אותי יום אחד בבית דני. היא שאלה אותי מי את? אמרתי לה שאני אחותו של מייקל , היא ביקשה ממני לעמוד רגע ואמרה באותו הרגע מעכשיו את שחקנית כדורסל. נתנה לי את לו"ז האימונים ואמרה לי לבוא".  מאותו היום איזה הפכה לשחקנית מחלקת בני יהודה ומשם הדרך לנבחרת ולליגה הלאומית היתה קצרה.

בעצם עבדת כל השנה שעברה להכין את עצמך לליגה הלאומית?

התחלתי את העונה כרגיל, שיחקתי כמו שנה קודם. אבל הכל השתנה עם הזימון לנבחרת ישראל. פתאום אני רואה ופוגשת בסייז שלא הכרתי קודם. מאמן נבחרת הנערות, רועי לזר, נתן לי דגשים על מה אני צריכה לעבוד כדי להגיע בקיץ מוכנה ושלמה יותר לנבחרת, איך להתחזק ועל מה לעבוד. התחלתי לעבוד יותר על הקליעה שלי. אני עובדת בחדר כושר להתחזק, עבדתי וממשיכה לעבוד על השליטה בכדור. עבדתי המון, כל דקה ביום שהיתה לי.

מה זאת אומרת "כל דקה ביום"?

אני מתאמנת חמישה-שישה ימים בשבוע, מתוכם ארבע פעמים בשבוע אני מתאמנת פעמיים ביום, עם הנערות והבוגרות וגם בזמן הפנוי שיש לי, אם יש לי, אני עובדת לבד הולכת למגרש לזרוק או לחדר כושר. עשיתי הרבה מאד ויתורים כשהחלטתי להשקיע את כולי בכדורסל.

את מקדישה את החיים לכדורסל?

כן. האמת שלפני שנה וקצת קיבלתי את ההחלטה הזו. עשיתי ויתורים בחיי החברה שלי ושיניתי את סדרי העדיפויות בחלוקת הזמן. הכדורסל היום בעדיפות ראשונה, האימונים, המשחקים במקום הראשון. אני מוותרת על מלא דברים בשביל להתקדם ולהצליח.

מה גרם לשינוי?

אם היית שואל אותי לפני שנתיים אם אני רוצה להיות בכדורסל הייתי אומרת לך שלא. שאני לא סובלת כדורסל, לא רוצה להיות בכדורסל, תודה ולהתראות. ואז – אח שלי התחיל לשחק תקופה בבני יהודה, הייתי רואה את המשחקים שלו ומוציאה המון אמוציות ומאז רציתי לשחק כדורסל. לא עשיתי עם זה משהו. טל ראתה אותי יום אחד בבית דני והציעה לי להצטרף. זה נתן לי את הספתח למשהו שכבר רציתי אבל לא עשיתי איתו כלום עד עכשיו. 

איך טל דוויק כמאמנת?

אם לא טל, אני לא יודעת איפה הייתי עכשיו. טל כיוונה אותי, עזרה לי לבנות את סדר העדיפויות, תוכנית אימונים, עבדה איתי בהתחלה הרבה על הראש על המחוייבות. היא ראתה בי את הפוטנציאל והאמינה ביכולת שלי להגיע רחוק עוד אפילו לפני שהאמנתי בעצמי. כל הקיץ בשנה שעברה היא עבדה איתי באימונים אישיים. כל יום, מהבסיס, ללמוד לכדרר, לזרוק הכל. היא היתה שם בשביל לעזור, להקשיב. בזכותה אני נמצאת איפה שאני היום.

והחיבור עם טלי נוי?

טלי גם אחלה. יש לי חיבור טוב איתה, היא רוצה בשבילי מאד, ובאימוני הנבחרת היא מסתכלת אם הבנתי מה ביקשו לעשות. היא מלמדת אותי מהלכי כדורסל שיכולים לעזור לי ולשפר אותי. עוזרת לי מאד להתקדם ולהשתפר.

מבחינתך את שחקנית פנים? באיזו עמדה את רואה את עצמך?

כשאהיה גדולה נראה לי שארצה לשחק כגארדית 2-3. למרות שבליגה הלאומית אני משחקת כגבוהה וזו גם העמדה שמייעדים לי בנבחרת, אני יודעת שהסייז שלי לא מספיק ברמות הגבוהות בעמדות האלה ואני עובדת על יכולות שלי לפתח גם את התכונות והיכולות כגארדית, אבל בגלל שכרגע היתרון שלי וגם מה שרוצים ממני בנבחרת זה לשחק בפנים אני משלבת ועובדת על שני הדברים. בלאומית אני עובדת על פוסט-אפ ולקבל כדורים מתחת לסל ובנערות אני מובילת כדור ומנהלת משחק, כדי לצאת גם שם מאיזור הנוחות שלי. עובדת הרבה על כוח אבל מנסה לשלב גם יכולות אתלטיות כדי לפתוח עוד אופציות, בטח בכדורסל המודרני.

"אם לא טל, אני לא יודעת איפה הייתי עכשיו. היא ראתה בי את הפוטנציאל והאמינה ביכולת שלי להגיע רחוק עוד אפילו לפני שהאמנתי בעצמי"
(טל דוויק ומגי איזה. צילום: בני יהודה) 

"בני יהודה, אגודה מדהימה שטוב לי להיות חלק ממנה"

מגי איזה נולדה בשכונת התקווה. היא חצי ניגרית (מצד האבא) וחצי תימניה (מצד אמא) "טל המאמנת תמיד אומרת לי שהגנים של הניגרית חזקים ביותר (צוחקת)". היא הבת הצעירה במשפחה של שלושה אחים. אחיה הגדול לא עסק בספורט. את האהבה לכדורסל היא קיבלה מאחיה האמצעי, מייקל, ששיחק בבני יהודה מספר שנים ומהצפייה באימונים ובמשחקים שלו הרגישה שרוצה להשתלב בכדורסל. זו היתה החלטה שהפתיעה את המשפחה שלה. רק שנתיים קודם לכן אמא שלה ניסתה לדחוף אותה לשחק כדורסל והיא סירבה. כשמגי הגיעה לאימה עם הבשורה שהחליטה להפוך לשחקנית האם כבר היתה סקפטית יותר, אבל קצת לחץ מצידה ועם עזרה מאחיה וגם אמא שלה נתנה לה את ברכת הדרך, "מאז רק דוחפת אותי ועושה בשביל כל מה שאפשר, מטפלת ודואגת לי לפני ואחרי משחקים, היתה נוסעת בכל הארץ לראות אותי משחקת", מספרת איזה.

מה גרם לך להתאהב במשחק?

מה שהוא מוציא ממני. הכדורסל דורש ממני להיות אחראית, להשקיע בשביל משהו שאני רוצה. אני מרגישה יש לי מטרה, ויש לי מה לעשות ולאן ללכת אחרי הלימודים ואחרי בית ספר כדי לקדם את הרצון והקריירה שלי, זו שאני רוצה לעסוק בה בעתיד.

את חושבת שתמשיכי לאהוב את הכדורסל גם אם בעונה הקרובה תתחילי להתמודד עם הקשיים, עם מעט דקות, עם שחקניות ברמה שלך או יותר טובות?

קודם כל אני לא באה במחשבה שלא אשחק, אני באה להילחם ולהוכיח. אבל אני מאמינה ששום דבר כבר יעצור את האהבה שלי לכדורסל, יש מאמנת שמקבלת את ההחלטות על המגרש ואני שחקנית של המאמנת והקבוצה. אני נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו ואני אעשה הכל כדי להישאר בו ולהשתפר.

מה את רוצה שייצא מהשנה הזו מבחינה אישית?

אני שואפת לזכות בכל התארים, לקחת אליפויות בבוגרות ובנערות. אני רוצה שנעלה לליגת העל בבוגרות ובעזרת השם שאכנס לנבחרת ולסגל הסופי.

כ"מגי השחקנית" מה ייחשב מבחינתך עונה טובה? יש לך יעדים?

בגדול להצליח לעשות דברים שלא התמודדתי איתם עד עכשיו כמו לשים סל על בנות גבוהות ממני, או לקלוע שלשות מול השומרות הכי טובות. שאקבל כדור על השלשה ואדע שזו זריקה שהופכת לנקודות. להגדיל את הטווח שאני מאיימת ממנו, לא רק נקודות בצבע גם כאיום מחוץ לקשת. ואם זה פוסט אפ או נקודות מתחת לסל אז לייצר אותו על בנות שגבוהות וחזקות ממני, שאני פיזית אצליח להתמודד עם האתגרים של ליגת הבוגרות. גם הגנתית לעצור שחקניות עם סייז גדול משלי.

את גם צופה במשחקי כדורסל?

לא צפיתי לפני שהתחלתי לשחק. מאז שהתחלתי לשחק התחלתי לראות יותר כדורסל. אני רואה הרבה נ.ב.א. רואה משחקים כשיש לי זמן פנוי אבל בעיקר כדי להשתפר, לא ממקום של אהדה לכדורסל, יותר ממקום של ללמוד את המשחק, הגנות, שיטה. אני כרגע עסוקה בללמוד את הכדורסל, רוב שעות היממה שלי מוקדשות להשתפר.

בחברות שלך לענף ולנבחרת תצפי השנה?

אני אנסה לראות את משחקי ליגת העל בכדורסל, את החברות שלי מהנבחרת אבל לא יודעת כמה זמן יהיה לי כשבין הלימודים לאימונים אין לי כמעט שעות פנויות ואחרי אימונים חוזרת הביתה רק לקראת 11, אז אני לא מספיקה, אבל אם תהיה לי ההזדמנות אני אראה.

איך את רואה את העתיד הקרוב? על מכללות את חושבת או שטוב לך בארץ?

בעיקרון טוב לי מאד בארץ. אבל לפי מה שהבנתי, כדי להגיע לרמות הגבוהות צריך לשחק שם, פה בארץ קשה להגיע לרמות הגבוהות. אני חושבת על זה הרבה האם כשזה יהיה רלוונטי אעשה את השינוי הזה ואעבור לחיות בארה"ב בשביל הכדורסל אבל אני חושבת שהתשובה תהיה חיובית.

משהו לסיום?

חשוב לי להגיד את זה שוב. אני ממש שמחה שהגעתי לבני יהודה. גם אהוד סולמי וגם טל דוויק כל הזמן דוחפים ודואגים. אם זה בכדורסל, בטיפולי פיזיותרפיה, בדיקות. כל דבר שאני צריכה הם נמצאים שם בשבילי ודואגים לי. זו אגודה מדהימה שטוב לי להיות חלק ממנה.

איפה בני יהודה מסיימת את העונה?

עם אליפויות.

אז שנה הבאה בליגת העל עם הקבוצה?

אמן! וכן. כן. נשאף לשם ונקווה לטוב.