לשמור על העתיד / טור דעה

(צילום: מתוך אליפות אירופה לנערות 2019. FIBA.COM)

חלמתי חלום. בחלומי, רגע אחרי הגרלת מוקדמות אליפות אירופה היתה צהלה גדולה, נבחרת ישראל עם סגל שחקניות כמו רוני בן נון ונעמה שפיר בשיא הקריירה יחד עם דנה יהלומי (30), אביגיל כהן ובר גילינסקי (27) ויובל גונן לוי ואביב כספי ואולי גם עם קרן מוזס (26) מובילות את הנבחרת לצד "הצעירות" דניאל רבר, טל לב, עדן רוטברג, יערה יצחקי, נוגה פלג פלץ והצעירות יותר שלקחו חלק בקמפיין הקודם: גילי אייזנר ודניאל קארש. רשימה של 15 שחקניות מגיל 18 עד 30 ולהפך. מה צריך יותר? התעוררתי.

4 שחקניות מהרשימה פרשו מכדורסל בעקבות פציעות כבר בגיל 17-20. אחרות ניסו להמשיך וסבלו מהפציעות שהורידו אותן לשחק בלאומית (וחלקן פרשו בהמשך הדרך). למרות הדור המוכשר בטירוף, ילידות 92'-93' יש מחסור גדול של שחקניות בנבחרת ישראל בין ילידות שנתונים 90' ל-96'.

"פציעות הן חלק מהמשחק" , אומרת הקלישאה שלא מנסה להתמודד עם הסיבות לפציעה. אבל כבר ב-2012 התחננה קרן מוזס (אז בת 19) בטור מרגש – לעשות הכל על מנת לבחון את התופעה: ב-2008 "הייתה נבחרת שלא מעט אנשים בעולם הכדורסל קראו לה "נבחרת הכוכבות", בעיקר בגלל שלוש שחקניות עיקריות שהיוו חלק מנבחרת מדהימה. בר גילינסקי, אביגיל כהן, ויובל גונן לוי. שלוש הבנות הללו סומנו כבר מגיל צעיר כדבר הבא של כדורסל נשים. הציפיות מנבחרת זאת היו גבוהות במיוחד וכוונו למטרה אחת, לעלות לדרג א'...הכל היה מדהים...ואז הגיע המשחק השני מול נבחרת פינלנד. מאותו יום, בקיץ 2008, משהו בי ובאופי שלי כשחקנית כדורסל, השתנה. אחת משלוש "הכוכבות" שלנו התחילה "טרנד" שלפני היום הזה, לא ידעתי שקיים. לא ידעתי מה המשמעות שלו. יובל גונן לוי קרעה את הרצועה הצולבת". היא תמשיך ותספר "מהשנה הזו, שנה אחר שנה, לא הפסיקו בנות בדור שלי להיכלל ברשימה של הפציעה הזו שנקראת קרע ברצועה הצולבת. כל שנה הנבחרות הצעירות סבלו מחסרונן של אחת ולעתים גם שתי בנות דומיננטיות: אביב כספי, בר גילינסקי, אביגיל כהן, יובל גונן לוי (כן, שוב...), ניצן ברקן, דנה יהלומי, רוני בן נון ועוד רבות...". נבחרת הנערות בשנת 2010, תאלץ להסתדר בלעדי 6 שחקניות פצועות מהן אחת, אוריאן אמסלם, שנפצעה במהלך מחנה האימונים (יובהר, לא אצל כולן הפציעה הקשה קרתה בהכרח בנבחרת).

יש תחושה של אחריות להתריע, לחזור ולבדוק - לברר מה קורה לשחקניות ישראליות "שעושות" 6 נבחרות ב-4 שנים. האם הלקחים הופקו, האם אנחנו יודעים היום לשמור על שחקניות העתיד? אולי עדיף לאפשר להן את המנוחה בקיץ, לתת להן את הזמן להתאושש מהניתוח ולא לקחת סיכונים מיותרים בשביל לשמור על בריאותן, וכפועל יוצא, שתהיה לנו נבחרת בוגרת בריאה ומצליחה יותר?

קיץ 2018 – קיץ 2019 ומה שביניהם

מכאן והלאה זו דעת הכותב. הקיץ של 2018 התאפיין ברגשות מעורבים. אנחנו אוהבים לזכור את הטוב, אבל צריך לזכור גם את הרע. לא כדי להוריד את הראש, לא כדי לשבור את הרוח הלאומית והפטריוטית, אלא כדי ללמוד , להתקדם ולהשתפר.

נבחרת הנערות חזרה בהצלחה גדולה לדרג א'. בעתודה כשלו במשימה, בין היתר בגלל פציעות מהן סבלו שחקניות בנבחרת שלא הגיעו כשירות לחלוטין לאליפות עצמה, אחת מהן – יערה יצחקי – תחמיר לעצמה את הפציעה בהמשך ותחמיץ את רוב עונת הכדורסל הבאה (ולא תעמוד לרשות המאמן הלאומי בנסיוןלהעפיל לאליפות אירופה), גם אחרות, שאמנם שיחקו במהלך העונה, יספרו כי סבלו מכאבים ונזקים שפגעו להן בעונה. קצת אח"כ, בנבחרת הקדטיות , ייפצעו, פציעות קשות, מאיה צימרינג ותמר ברגל שטרם חזרו לפרקט. הקיץ רק התחיל וכבר... ליאור גרזון שרק החלימה מניתוח שבועיים לפני האליפות נפצעה בברכה במשחק הסיום של האליפות עצמה, אחותה הקטנה לא תיקח חלק בנבחרת הקדטיות ותמר זינגר שהיתה צפויה להוביל את הקדטיות קרעה את המיניסקוס בהכנה וכבר עוברת ניתוח.

לא בטוח שיש קשר ישיר בין הדברים (סביר שלא), לא בטוח שיש אשמים ישירים, לא ברור ממה נבעו כל הפציעות (עומס, מגרש חלק, עייפות או עבירה אגרסיבית...) השאלה אם מישהו שאל את השאלות האלה בסוף הקיץ הקודם.

הדברים עולים וצפים, מתוך כאב אישי (ודעה פרטית) ומתוך חשש, ורצון שלא נספר בעוד 6 שנים סיפורי מורשת על "גונן לוי" החדשה. כמו אז, גם כיום יש שחקניות צעירות עם פוטנציאל והבטחה להיות "הדבר הבא". עדן ציפל למשל, זכתה העונה בכל התארים בנערות א', נערות ב' ותיכונים והיתה המצטיינת בקמפיין נבחרת הנערות, בדרג א' כקלעית המובילה. ציפל שיחקה בממוצע כ-30 דקות למשחק באליפות אירופה האחרונה ועוד קודם בהכנה. עדן קבלה רק שבוע מנוחה לפני שהצטרפה לסגל נבחרת העתודה. גורמים בכירים המקורבים לנבחרת יודעים לספר שהיא צפויה לטוס גם לאליפות עד גיל 20, לפני מספר ימים היא נקעה את הרגל...כרגע לא מתאמנת, אבל צפויה לטוס לאליפות. עוד 3 שחקניות קצת בוגרות ממנה הצטרפו לנבחרת, גילי אייזנר (33 דקות בממוצע באליפות עד גיל 18), דניאל קארש (34 דקות בממוצע באותה אליפות) וגאיה סלס (27 דקות בממוצע). סלס שיחקה קצת פחות, כי במשחק השישי נפצעה גם היא והחמיצה את סיומו ואת המשחק האחרון באליפות. גם היא צפויה, על אף ולמרות, כך עפ"י הערכות גורמי מקצוע, לשחק באליפות עד גיל 20.

חלילה לנו (ולכותב בעיקר) מלהאשים את מי מהגורמים. בוודאי שהשחקניות, שרוצות לייצג את המדינה לא יכולות לסרב ולא יסרבו. בוודאי גורמי המקצוע לא ייקחו סיכון בלתי סביר לבריאותן של השחקניות, ואנו סמוכים ובטוחים שניתנו לשחקניות האישורים לצאת לאליפות לאחר בדיקות בריאותיות מקיפות ע"י רופאי הנבחרת ואנשי המקצוע המתאימים. אבל... הכל נכון ליולי 2019. איך עומס של 2 נבחרות בקיץ, אחרי עונה מרובת מסגרות שהתחילה בספטמבר והסתיימה ביוני, ובהמשך מחכה טירונות, נבחרת בוגרת ועוד עונה בליגת העל – איך כל אלה ישפיעו על העתיד של השחקנית?

האחריות במקרה הזה היא של כולנו, כולל של השחקניות וסביבתן הקרובה. לשאול את השאלות, לדאוג לעצמן ("אם אין אני לי...") לוודא שבזמן שלובשות מדים יש אנשי מקצוע שמווסתים עומסים, ששולחים לבדיקות הנכונות כדי לקבל את הדיאגנוזה המדויקת לכאב (לפני שהופך לקרע או שבר) ואנשי מקצוע שמבטיחים את עתידן המקצועי של השחקניות המקצועניות – בביטוח מתאים.

בקיץ 2010 הובילה קרן מוזס את נבחרת הנערות ללא חברותיה הפצועות. את הטור האישי כתבה בשנת 2012, אחרי שגם היא נפצעה. יש או אין קשר? לא לנו להחליט. מוזס ביקשה אז, אולי אפילו התחננה, לדבר אחד. הפקת לקחים.

"אז לכל האנשים שטוענים שאכפת להם מהענף הזה. אני קוראת לכם, די עם הדיבורים. די עם השאלות. די עם הספקולציות. למי שבאמת אכפת, תחקרו, תסיקו מסקנות, תנסו דברים ושיטות אחרות.תעשו משהו. הטרנד הזה שכל שני וחמישי שחקנית אחרת קורעת את הרצועה הצולבת צריך להפסק. אני בטוחה שעם מאמצים, נכונות ורצון להבין את בסיס הבעיה, אפשר להצליח לשנות. אפשר להצליח להשפיע, ולשפר את הענף הזה בשמירתן של בריאות השחקניות. ונכון שבלתי אפשרי למנוע במאת האחוזים, אך אני באמת מאמינה שאפשר לצמצם את האחוז הכל כך גבוה הזה שרק גדל משנה לשנה. 

אני באה ממקום של אכפתיות לדור הנוכחי ולדור הבא של הענף הכדורסל בפרט, ולענף עצמו בכלל. ממקום של אהבה למשחק, והיום, בעיקר ממקום של כאב. משהו במערכת צריך להשתנות. עוד עשרה חודשים אחזור טובה, חזקה ומחושלת יותר למגרשים, אך השאלה היא לאילו מגרשים אני אחזור. מקווה לחזור ולראות שחקניות בלי מגני ברכיים, בלי פחדים על פציעות, שחקניות בריאות וטורפות את המגרשים."

אפילוג: רוצים את אליפות אירופה 2023

אין פה האשמות, אין פה ביקורת ישירה על מי מהגורמים, אין פה רצון לפגוע ברוח הלאומית. אבל יש תחושה של אחריות, אחריות להזהיר ולומר: בואו נחשוב. נכון, התרגשנו לראות את עמירם הלוי, פיני גרשון ודני אבדיה מתארחים עם גביע אלופת אירופה אצל הנשיא וראש הממשלה. התרגשנו לא פחות, לשמוע שדני אבדיה לא יטוס לאליפות הנוער , עם נבחרת שרוצה לחזור לדרג א'.

ב-2014 סיפרה שחקנית ששיחקה בשתי נבחרות בקיץ אחד שמדובר ב"חוויה מעצימה", אבל גם מפרקת את הגוף. לעיתים הורים מעורבים ששמים לב וגבולות, כשמזהים את החולשה אצל השחקניות הם הפתרון, אך לעיתים אין להם את הכוחות לעמוד מול המערכת ואף מול בנותיהם. אין ספק שהשחקניות רוצות לשחק וכמה שיותר, אבל כמו שחייל ירצה להגן על המדינה שלו 24/7 ומפקדיו אחראיים לדאוג ל-6 שעות שינה לפחות, חשוב שיהיה מי ששומר עליהן מעצמן – כדי שיהיו פה בשבילנו ב-2023.

שנים אמרו בכירי הענף: "לאורך כל השנים שלי כמאמן על אני מסביר בצורה מפורשת שהמטרה בנבחרות הצעירות היא להכשיר שחקניות לנבחרת הלאומית..." (אלי רבי מתוך כתבה מאתר "ONE"), התקופה הנוכחית, אחרי הקיץ שעבר והטראומות של העשור האחרון, מחייבות לשאול האם הלקחים הופקו (כולל ובעיקר מהקיץ שעבר)? האם יש יד מכוונת? והאם מנהל העל הנוכחי חושב בצורה מערכתית ודואג לבריאות שחקניות הנבחרות ונותן על כך את הדעת?

אנחנו מאמינים שהנבחרות מקבלות מעטפת של אנשים טובים ומקצועיים שדואגים להן. וברור כולנו רוצים עוד נבחרת בדרג א', כולנו רוצים להתמודד ברמות הכי גבוהות, אבל כולנו גם רוצים את השחקניות הכל-כך מוכשרות האלה בריאות בעשור הקרוב, ולא להיזכר בנוסטלגיה באותה שחקנית מוכשרת אי שם מקיץ 2019 ולשאול איפה היא היום.

* הבהרה: הכתוב הינו טור המייצג את דעתו של הכותב, ודעתו בלבד. מתבסס על שיחות שקיים בעבר ובהווה. הכותב חסר מומחיות בתחום הפיזיולוגיה והרפואה, וכל שנכתב מתוך חוויות שחווה בשנות סיקורו את הענף.