חודש מרץ הנורא של רמלה

שירה העליון, תוך שבוע איבדה את הגביע ואת אירופה (צילום: פיב"א אירופה)

אליצור רמלה נבנתה העונה כאימפריה ללכת עד הסוף בכל המסגרות. הבסיס לקבוצה לא היה של "קבוצת צמרת", אלא הרבה יותר מזה. עם טיפני מיטשל שאחרי עונת היורוקאפ הקודמת חוזרה על ידי לא מעט קבוצות באירופה, לצידה בנייז'ה לייני שהיתה מהשחקניות הבולטות בליגת ה-WNBA (ונבחרה לשחקנית המשתפרת) וכמה קבוצות בליגה יכולות להחתים את כל שחקניות הפנים הגבוהות המחזיקות באזרחות ישראלית (מתאזרחות) – אלכס כהן, דרו אדלמן ולאחרונה גם דניאל דיאמנט. כל זה רק לליגה הישראלית. באירופה לרמלה היתה הפריבילגיה להחתים כוכבת "אול-סטאר" כדיוואנה בונר בסכומי עתק.

עד חודש מרץ הקבוצה היתה מושלמת בכל המסגרות, ובחודש שבו מתחיל המאני-טיים ומשחקים על התארים, ברמלה החלו להגיע ההפסדים וצף ועלה כל מה ש"מקולקל" בכדורסל פה בארץ. 
רמלה הפסידה את הגביע לקבוצה שרחוקה ממנה (תקציבית ובטבלה), היא הודחה מהמפעל האירופי לקבוצה משוויץ שעשתה את הישג השיא שלה מול רמלה, שני הפסדים שבסיוטים לא חשבו ברמלה שיקרו - התרחשו בזה אחר זה.

נכון, העונה עוד לא נגמרה, ואליצור רמלה עדיין פייבוריטית מובהקת לאליפות וכנראה גם תזכה בה, אבל ההדחה מאירופה נגד קבוצה שוויצרית, רחוקה מאריות אירופאיות וההפסד בגביע המדינה לקבוצה שנאבקת על פיינל פור, הם הסיפור האמיתי. רמלה לא נבנתה לקחת תואר אחד, היא נבנתה כמעצמה. רצף ההפסדים החודש מציף רצף של כשלים שאסור לטאטא מתחת לשטיח אם רוצים פה כדורסל טוב יותר.

בתמונה: נוסטלגיה, 24.3.11, לפני כמעט עשור, רמלה זכתה ביורוקאפ. חסר בתמונה: עדן ענבר, מי שהוביל "2 קבוצות שונות" לטראבל

על ההפסד הכי ישראלי שיש

בישראל למדנו "לקצר הליכים". מעט מאד מאמנים זוכים באליפויות בזכות יכולות האימון שלהם, הם מנצלים את השיטה לצרכיהם. ככה מחליפים פה זרות באמצע חודש מרץ בליגה שמסתיימת באפריל, חוסכים כסף 3 חודשים ומנחיתים כוכבת לתת לה את הכדור ולזוז.

רמלה לא נפגעה מהשיטה היא ניצלה אותה. דיוואנה בונר, בשכר שנע סביב 15,000 דולר בקירוב לעשרה ימים (כך עפ"י פרסומים זרים)- הגיעה להעלות את הקבוצה לשלב הבא באירופה ומיד עזבה. אם השיטה היתה אחרת, הקבוצה לא היתה יכולה להרשות לעצמה את ההחתמה הזו. לבכות על השיטה ולהשתמש בה זו פריבילגיה שמעטים זוכים לה.

רמלה לא נפלה כי אין פה אישור לבוסמניות, היא נפלה כי לא היתה שיטה, כי פריבורג הגיעה מוכנה (למרות שאחת הזרות הגיעה רק לפני חודש, ולא שמענו מהם "בכי") ומאומנת. בסבירות גבוהה עד ודאית, אף אחת מהשחקניות שם לא תגיע אף פעם לישראל (כי הן פשוט לא טובות), אין להן אף כוכבת WNBA, אבל הן באו לשחק כדורסל, הן התכוננו למשחק, הן שיתפו מקומיות, הן הכירו את היריבה וניצחו בכלים שלה. הן שיחקו כדורסל אירופי במובן הטוב של המילה. כמו ששבדיה עם חצי סגל ניצחה הכנה לקויה של נבחרת ישראל, רמלה עם הכנה נוראית נתנה להן להפציץ מבחוץ, עם דיאמנט במקום אלכס כהן, נתנה להן להכניס את הכדור פנימה...

הקאמבק ברבע האחרון הוא לא "הירואי" הוא ממחיש את פערי הרמות. אתרי ההימורים ברחבי אירופה נתן לרמלה יתרון 14 נקודות, היחס היה פי 6 כמעט לניצחון שוויצרי וכשהקבוצה של שירה העליון ספגה 30 נקודות ברבע הראשון, כשעל המגרש יש מיטשל, לייני (וגם בארון), אין תירוצים לכישלון. 

אז מה יש? יש הסברים, זה ברור ומובהק למה הקבוצה הפסידה גם לרמת גן וגם לפריבורג, וזה חוצה את העונה מחודש מאי 2020 ועד מרץ 2021.

דיוואנה בונר, רמלה ניצלה את השיטה והחתימה שחקנית לשבוע וחצי בסכומי עתק. במקום לייצר שיטה וקבוצתיות ולהחתים אמריקאית-בוסמנית (או בוסמנית-בוסמנית) ניצלה פירצה והעפילה לשלב הבא. במרץ זה התנקם בה.
(צילום: FIBA.COM)

"השיטה פגעה ברמלה"? – המציאות הכי הפוכה שיש!

אחת הסיסמאות שנשמעה במהלך העונה פעם אחר פעם, תוך שבכדורסל נשים מנצלים את העובדה שאף אחד לא בודק עובדות או מעביר ביקורת. האם אירופה התנכלה לנציגה מישראל?  האם היו חוקים נפרדים לרמלה וחוקים נפרדים לשאר קבוצות היורוקאפ? האם במנהלת הליגה שינו את החוקים כדי להכשיל את הנציגה הישראלית? – התשובה לשלוש השאלות האלו  היא שלילית.

באירופה חוקי הגבלת המתאזרחות קיימים כבר למעלה מחצי עשור והתיקון האחרון בתקנון המפעלים האירופיים בוצע לפני שנתיים (כלומר הקמפיין של רמלה לפני שנה היה עפ"י החוקים "החדשים").

מספר הזרות המותר בליגת העל הוא שלוש בלבד, וההחלטה הזו תקפה כבר כעשור בליגה. כדי ללכת אחורה לשיטה בישראל של 2 אמריקאיות ו-2 בוסמניות נצטרך לחזור כמעט עשור וחצי לאחור. שום הפתעה לא היתה כאן, אלא בניה רעה של הקבוצה שחשבה קודם כל איך להבטיח דאבל בישראל (ע"י החלשת הקבוצות היריבות) ורק אחר-כך מה הקבוצה צריכה.

השיטה לא פגעה ברמלה. רמלה הכירה את החוקים. רמלה כבר זכתה ביורוקאפ בעבר, היא עשתה את זה (אולי תתפלאו) עם מה שאוהבים לקרוא לו היום "2 הרכבים שונים". וילינגהם ורייט היו האמריקאיות ששיחקו בישראל ובאירופה, קיה ווהן (ויוסטון בהמשך) היו ההחתמות לליגה ו-2 אירופאיות (איוואניסביץ וראדונוביץ/זאריצקה). באותה עונה רמלה זכתה בכל התארים ולא נשמעו קריאות "פגעו בנו / שינו את החוקים".  אגב, באותה עונה הישראליות של רמלה תרמו חלק ניכר בזכייה- בטח יותר מהבוסמניות.

בנוסף, גם כשאשדוד שיחקה באירופה היא נאלצה לעשות את זה ללא טיה פרסלי, וכן הלאה.  אז מה ההבדל בין רמלה של 2011 לזו של 2021? על כך בפסקה הבאה –

בארץ הקודש – דברו עברית

בחודשים מאי-יולי 2020 כל שחקניות הישראליות היו אופציה לשחק ברמלה. מי יכולה להגיד לא לקבוצה המעוטרת שמתמודדת במפעל האירופי? אבל ברמלה בחרו. כן, בחרו(!) את הסגל הבאה – אליסה בארון, אלכס כהן ודרו אדלמן. למעשה עם ה"צברית" ילידת המקום היחידה, נעמה שפיר, סיכמו אחרונה. את המתאזרחות החתימו ראשונות. אנחנו לא באים לייצר כאן "אפליה" בין מתאזרחת לבין ילידת המקום (את זה החוקים האירופיים הותיקים עשו), רמלה קיבלה החלטה – להחתים בסגל רק שחקנית אחת מתוך 16 שחקניות שהיו בנבחרת ישראל בשני החלונות האחרונים, רק את המתאזרחת אלכס כהן.

אלכס כהן היתה בחלון המשחקים הראשון ברמלה והיתה גם לא רעה. אבל ברמלה החליטו וסיבותיה עימה להוציא את שחקנית הנבחרת היחידה מהסגל ולטוס במקומה עם אליסה בארון ולצרף שחקנית שרגע לפני המשחק הכי חשוב של העונה עשתה רק 2 אימונים (אחרי שנה ללא כדורסל) ועלתה ל-20 דקות, דניאל דיאמנט. זו היתה החלטה מקצועית נטו – כוכבת הנבחרת ושחקנית הפנים הטבעית (שהיתה בכושר מצוין) בחוץ, שחקנית שלא שיחקה שנה – בפנים. האשמה לא בשיטה (השיטה איפשרה לרמלה לשחק עם כהן בחלון הקודם) האשמה לא בתקנון (ר' את הסוגריים הקודמים) – אין אשמים, יש החלטות שאנשים קיבלו והם נושאים באחריות.

אז איך עדן ענבר ניהל חוקים כ"כ מורכבים ב-2011? פשוט מאד, בניה נכונה ואמון בשחקניות ישראליות. שי דורון, אורנית שוורץ, ריבי גרינבויים, שירן צעירי וגם לייני סלווין. אמון במקומיות, סגל עמוק, גביע.

אלכס כהן, הנציגה היחידה מרמלה בנבחרת לא נסעה למשחק נגד שוויץ. חסרונה וההחלטה המקצועית היתה להעדיף שחקנית שלא שיחקה שנה כדורסל ועשתה מספר חד ספרתי של אימונים עם הקבוצה. התוצאה 30 נקודות מכדורים שנכנסו לצבא
(צילום: FIBA.COM)

אז לא היו 2 קבוצות שונות? אחרת לאירופה אחת לישראל?

היו. החלטה מודעת של שירה העליון ומנהליה. זה לא היה חייב להיראות ככה. אבל כשיש תקציב בלתי מוגבל קונים מה שנוצץ ולא מה שצריכים וגם אם מה שנוצץ שווה גביע ואירופה, אז ניהול רע של הסיטואציה והתבצרות בתוך הקורבנות "קשה לנהל שתי קבוצות" גורם לפייבוריטית לצאת בידיים ריקות.

הנה נתונים. בישראל מותר לשחק עם 3 זרות. באירופה מותר לשחק עם 4. מפתיע? לא. אז איפה הבעיה? שברמלה בחרו (בחרו!) להחתים את אליסון הייטאוור בעלת אזרחות אמריקאית במקום להחתים שחקנית בעלת אזרחות אירופאית. והיו אפשרויות, היתה דיוואנה בונר (שכל חתמה בקבוצה הרי), היתה "על המדף" אשלי ווקר, והיו גם אחרות (אפילו לא פונה לשחקניות "בוסמן קלאסיות" שבארץ מפחדים להביא) במצב כזה היה פה סגל זרות שרץ כל העונה ועוד מויוביץ שעושה אימונים מסודרים עם הקבוצה ומשחקת באירופה. טוב יותר אפילו מהמצב שהיה לעדן ענבר.

ומה עם דיאמנט? בעולם שבו השיקולים המקצועים גוברים על אינטרסים זרים, לא היה צריך למהר להחתים אותה. לא היתה שום סיבה לוותר על עדן רוטברג (שהוכיחה בגביע שמקומה בחמישייה של רמלה כולל הניסיון האירופי מהעונה שעברה – מוצדק), לא היתה שום סיבה לא להביא כל אחת מ-15 השחקניות ששיחקו בנבחרת ישראל כדי להשלים סגל עמוק ואיכותי. לא היתה שום סיבה להחתים 3 מתאזרחות שלא יכולות לשחק באירופה. למעשה היתה סיבה אחת "שחס וחלילה לא יחתמו אצל היריבה". זה שיקול לגיטימי, מכבי תל אביב עושה אותו שנים. אבל כשמכבי תל אביב נכשלת, גם קטש, אדלשטיין, גודס, ספחייה ... כולם פוטרו.

מותר לבנות סגל נוצץ, אסור להיכשל איתו.

מסקנות

כאמור, רמלה עדיין פיבורטיבית לזכות בתארים. רמלה בנתה סגל עם זרות שכיף להתהדר בהן, עם מתאזרחות שיכולות להיות חמישייה בכל קבוצה בארץ וברמלה יש את הזכות להעלות אותן ל-15 דקות למשחק מהספסל. אבל השחקניות הישראליות הטובות, אלה שזכו בגביע, אלה שמשחקות בנבחרת, אלה שהיו יכולות לקחת את רמלה (לצד מיטשל ולייני) לגביע אירופה שני – הן לא בקבוצה, כי ככה רצו שם.

כשמדברים על חיזוק מעמדה של השחקנית הישראלית, על הסיבה שקבוצות ישראליות צריכות לצאת לאירופה כדי לתת לשחקניות המקומיות לצבור ניסיון – לא מדברים על רמלה של השנה. שירה העליון בנתה קבוצה שרצה במאזן מושלם בכל המסגרות מדצמבר ועד פברואר, אבל עשור אחרי שנת 2021, גם טראבל (או דאבל) כבר לא יהיו למועדון. והאחרונים שאפשר להאשים הם הפיב"אים.

רמלה הגיעה לא מוכנה ליריבה השוויצרית, ספגה 31 נקודות ברבע הראשון ופיגרה במשך 39 דקות עד ההדחה מאירופה נגד היריבה אולי החלשה בשלב הזה של הטורניר. חשבון נפש? בדק בית? או האשמת פיב"א בשינוי שיטה לפני יותר מחצי עשור? 
(צילום: FIBA.COM)