תש"פ היתה ... וואו!

הכי קל להסתכל על השלילי ולהעביר ביקורת כל הזמן. אבל זו לא דרכנו. אנחנו בוחרים תמיד לראות את הטוב והחיובי. והאמת- גם בשנה שאפשר לומר עליה שהיתה קשה ומאכזבת שהפסיקה את הכל רגע לפני השיא, אנחנו זוכרים (לפחות) חמש אירועים חיוביים והיסטורים שעוד ישנו פה את הכדורסל שלנו לטובה. אז סיכום השנה לכדורסל נשים מתמקד רק בטוב, כי היה פה טוב ויהיה פה טוב, ואת הרע עוד נמגר בתשפ"א - מילה שלנו.


| שי ברק

(ארגון השחקניות פורץ לתודעה - מאירועי השנה שחלפה. צילום: ארגון שחקניות הכדורסל)

 

נבחרת ישראל החדשה – הפנים של העשור הבא

אפשר היה להתכונן לרגע הזה בחצי העשור האחרון. אם יש משהו "צפוי" הוא שבכל שנה, כל אדם (גם שחקנית) מתבגרים/ות בעוד שנה. אבל זה לא קרה והמציאות בשילוב הקלישאה "אין ואקום" עשו את שלהם. אלי רבי, חזר לתפקיד המאמן הלאומי והזימונים של תש"פ.

מתוך 14 שחקניות ממוקדמות 2017 רק טל לב שיחקה  בתש"פ במדי הנבחרות ומתוך 17 שחקניות במוקדמות 2019 רק  4 שחקניות נוספות ערכו הופעת בכורה בקמפיין הקודם (רבר, יצחקי, רוטברג וקארש).  מכאן שלמעשה 7 שחקניות לבשו לראשונה את המדים הבינלאומיים למשחק רשמי. לנעליה של אלישה קלארק נכנסה אלכס כהן,  השחקניות הבוגרות בנבחרת היו מרים חנון (26) ושהד עבוד (25) שערכו את הופעת הבכורה במדים הלאומיים והיתר שחקניות בין גיל 18 ל-24. זה רחוק מלהיות אידיאלי אבל זו בשורה טובה.

אפשר להסתכל על הצד השלילי ולומר שזה "בלופ" ושהתוצאה נגד שבדיה מוכיחה את זה. אבל לאלי רבי היו אופציות קלות יותר, עוד יש שחקניות "בשלהי" שניתן היה לזמן, אבל כדי להתחיל משהו חדש – מישהו צריך לעשות מעשה ורבי עשה. 

שנת תש"פ התאפיינה ב"דף חדש", שינוי משמרות. קפטנית נבחרת בת 21 ומנהיגות בנות 22-23, זו השנה שפתחה עשור חדש עשור שנבחרת ישראל מודל נוב' 19' התחילה לעצב אותו ובשנים הקרובות גם יקבל את האופי הנכון ובשאיפה יביא את ההישגים.

 

ארגון השחקניות עם דריסת רגל בארגון השחקנים

ארגון השחקניות אמנם הוקם בשלהי תשע"ט, אבל לתודעה נכנס בערב השנה החדשה ואת המהפכה עשה בשנת תש"פ שהיתה, כאמור, שנה של חילופי דורות ומשמרות.

ארגון השחקניות, עוד לא עשה את המהפכה המיוחלת, לא פתח בשביתות תקשורתיות או יצר דרמות מיותרת. ארגון השחקניות עבד בשטח. כשאירוע הפתיחה של ליגת העל היה "חסר ברק" או "נושא מאחד", שחקניות הארגון ענדו את סיכות הארגון וצעקו 'שינוי!' – בהובלת היו"ר, יערה יצחקי, הן הציפו דרישות מול מנהלת הליגה, הגיעו עד כנסת ישראל וישבו בחדרו של שר הספורט – הן הסתובבו ברחבי הארץ ופגשו שחקניות צעירות, ארגנו כנסים, ערכו מפגשי "זום" כשהכל היה סגור ואימוני ראווה כשהיה פתוח.

השיא הגיע בחודשיי הקיץ בבחירות לארגון השחקנים, שזכה לתיקון מאוחר ובחודשים האחרונים בנשימה אחרת מדובר ב"ארגון השחקנים והשחקניות", הנהלת הארגון כמעט שוויונית (ארגון השחקניות קיבל 4 מושבים מתוך 9 מקומות בהנהלה) ושינה את סדר היום – נלחם עבור השחקניות שסבלו מביטול "עונת הקורונה", נלחם עבור זכויות שחקניות הנבחרת ועל סדר היום עוד רשימה ארוכה של דרישות.

שנת תש"פ התאפיינה ב"דף חדש", שינוי משמרות. שחקניות נבחרת פעילות בגילאי 21-25 נלחמות הן מלחמתן של הדור הנוכחי והדור הבא, שינוי שהיה צריך להתחיל כבר לפני עשור וטוב שקורה בתחילת העשור הנוכחי. זו השנה שפתחה עשור חדש עשור שאחריו כדורסל הנשים כבר לא יהיה כשהיה, שנה שנכנסה לדברי הימים של הכדורסל (כמו כל דבר בהיסטוריה – יעברו עוד מספר שנים עד שיבינו כמה משמעותית היתה השנה).

 

הפועל ראשון לציון – משנה את ליגת העל

אם תשאלו כמעט כל מאמן או מנהל בענף הכדורסל הוא יגיד "מה הסיפור? אצלי זה כבר קרה קודם?" והאמת לא מדובר פה בקרדיט, ואחרי שאמרנו את זה... הקרדיט דווקא כן שייך להפועל ראשון לציון.

זו היתה שנה מוזרה, בכל עונה אחרת אולי התוצאות היו צריכות להיות שונות, אבל היסטוריה נעשית כשלא מתכוננים אליה. ולהפועל ראשל"צ אף אחד לא התכונן.

בראש השנה תש"פ, קיומה של ראשל"צ עוד עמד בסימן שאלה, הקבוצה היתה בפירוק, אישורים לפתוח את העונה לא היו והעתיד היה מלא בערפל. אז – שילוב בין החזון של זיו ארז לנסיבות הקשות של המציאות הובילו את ראשל"צ לבנות קבוצה צנועה, כולה מבוססת על שחקניות המחלקה הצעירה, הבוגרות שבהן בנות 19 והצעירות מגרדות את ה-17 מלמטה.

זה היה זול, אבל זה גם היה איכותי. השקעה של קרוב ל-10 שנים במחלקה הצעירה השתלמה. לקבוצה יש במחיר מינימום שחקניות נבחרת בוגרת ו-5 שחקניות נבחרות צעירות בסגל, הן מחוברות, מנוסות, ומאומנות מאד. כל זה הפך קבוצה שהתחילה להתאמן הרבה אחרי כולם (הזרות הגיעו חודש אחרי תחילת העונה) וכזו שסומנה לתחתית לקבוצת פיינל פור. אפשר לומר שהקורונה מנעה מהן אליפות – מי יכול לשלול זאת? ההיסטוריה תזכור אותן כקונטנדריות על התואר.

אבל מלבד המחמאות, הפועל ראשל"צ היתה זו שהזכירה לענף שמחלקות נערות יכולות להיות שובר שוויון, לא "עוד משהו על הדרך". והשנה יותר קבוצות חזרו להשקיע במחלקה הצעירה, יותר שחקניות בוגרות מחלקה צעירה יהיו בסגל הבוגר (ברעננה 6 שחקניות כאלה, בחולון 4, וגם בחיפה ובהרצליה..).

שנת תש"פ התאפיינה ב"דף חדש", שינוי בגישה. בענף מתחדש שברובו שחקניות צעירות, עדיף להשקיע ולגדל את הסגל שלך, מלפתוח את הארנק מידי שנה ולשלם פי 4 לשחקנית רק כי חסכת במאמן איכותי למחלקה הצעירה. מה שראשל"צ עשתה בתש"פ מכה גלים בתשפ"א וצפוי להפוך לשינוי מגמה בשנתיים הקרובות שיבואו עלינו.

 

 

מצבה של הליגה הלאומית – טל יעקב לנבחרת הבוגרת

הליגה הלאומית רחוקה מלהיות ליגה מקצוענית. היא גדולה מדי, לא מאוזנת, יש קבוצות שמתאמנות פעמיים בשבוע (במקרה הטוב) מול קבוצות שמתאמנות 4 ו-5 פעמים בשבוע. קל (וצריך) לבקר אותה, כי אפשר וצריך לדרוש אחרת מליגת המשנה לנשים. להשלים עם המצב שיש (בקושי) 10 קבוצות שיכולות להתחייב לרמה מקצוענית סבירה ובכל אחת מהן 3 זרות, משאיר אותנו עם 50 שחקניות ישראליות מקצועניות וזה דבר רע.

הליגה הלאומית לא מקבלת עזרה מאף אחד, רק זוכה לביקורת ואז התחיל פה השינוי, זה אולי קרה בזכות ראשל"צ (בנות 17 שזכו בדאבל) ואולי בגלל שהשוק עושה את שלו – אבל בליגה הלאומית של שנת תש"פ אימנו לא מעט מאמנים עם עבר בליגת העל וברמות הבכירות בבנים. אוהד גל (עם עבר בבני יהודה), טלי נוי (ברמת השרון- על) ולירון שרף (רעננה- על) בנו קבוצות שמתאמנות כמעט כל יום בשבוע, שי זרצקי המאמן המנוסה מהבנים הגיע לגליל, יונתן אורן המשיך בגלבוע וזו רק רשימה חלקית.  כשיש דמויות כאלה על הקווים הן דורשות מהשחקניות, והשחקניות נתנו. אמנם הליגה לא הגיעה לסיומה (שיחקו 70% מהמשחקים), אבל השחקניות עשו התקדמות מרשימה – כשטל יעקב כדוגמה. יעקב חזרה ללאומית בתחילת העונה מאוסטרליה והרמה שהציגה מול הרמה התחרותית שנתקלה בה, הספיקה למאמן הלאומי, אלי רבי, כדי לזמן אותה לסגל הרחב של נבחרת ישראל.

זה אומר המון על הכישרון של יעקב, זה אומר עוד יותר על הרמה שנדרשה להציג במשחקים כדי להביא את יכולותיה לידי ביטוי.

שנת תש"פ התאפיינה ברמת כדורסל שרחוקה מימי הזוהר של הענף ולא ברור אם הרמה של הלאומית עולה להתקרב לזו של ליגת העל, או הרמה בליגת העל יורדת לכיוון הלאומית. כך או כך, אם המצב כרגע כך הוא – נבחר לראות את החיובי ולומר שיש כבר 20 קבוצות שיכולות להיות בית לשחקנית ישראלית מקצוענית – ופה נשאר לקוות שיהיה מי שירים את הכפפה לשדרג את מעמדה של הליגה הלאומית, כי השחקניות הוכיחו את עצמן, עכשיו תורם של "הפוליטיקאים".

 

 

הקורונה – קצת אוויר וקריאת השכמה

אפשר לראות את השלילי בקורונה (העונות הופסקו באמצע, אליפות אירופה לעתודה לא הגיעה לישראל), אבל אם חושבים חיובי ומסתכלים על הדברים בזוית בונה. הקורונה עשתה המון טוב לשחקניות ולענף (כמובן אם נדע להפיק את המסקנות הנכונות).
בשנה שעברה, למשל, היו שחקניות שבקיץ אחד עשו 2 ו-3 נבחרות. שחקניות סיימו את עונת הנערות ביוני וטסו מיד למשחקי הכנה ואליפות אירופה. העונה עוד לא נגמרה והתחילה זו שאחריה. שנתיים לפני היו 5 שחקניות שגמרו את העונה בקיץ. העונה הזו, נתנה לשחקניות, לראשונה – מנוחה. באמצע מרץ הופסקו המשחקים, חודשיים וחצי לאחר מכן החלו אימונים, חלקם אישיים, חלקם במסגרת נבחרות אולימפיות וחלקם בקבוצות קטנות. ספורט הנשים שמתגאה ששחקנית ביום ראשון משחקת בנערות, ברביעי בתיכונים ובין לבין עוד באינספור ליגות – קיבל את הפגרה שלו.

ואפשר היה להתגעגע. המון משחקים, כל הזמן, אינסוף מפגשי "קלאסיקו" בין רעננה לראשל"צ בגילאים הצעירים ובין אשדוד, רמלה ורמת חן בבוגרות. פתאום הכל נגמר, אפשר לבנות מחדש, אפשר להתגעגע ואפשר לחשוב רגע על מה שראינו בשנה האחרונה ואיך מפיקים מזה לקחים.

ואם בלקחים עסקינן. הרבה אנשים בליגה כעסו שרמת חן זכתה באליפות רק כי סיימה במקום הראשון בליגה הסדירה. כלומר, הפסיק פה להיות לגיטימי שקבוצה שמסיימת 3 סיבובים בצמרת היא הכי טובה בליגה. התרגלנו לשחקניות ישראליות שמצטרפות בינואר, לזרות שמביאים באוקטובר כדי לחתוך בדצמבר והסגל של מרץ בכלל יראה שונה לחלוטין. התרגלנו לקרקס כי מה שמשנה זו סדרה של 5 משחקים בחודש אפריל. אולי התוצאות של הקורונה יעשו לעסק סוף. קבוצה שבונה את עצמה נכון בספטמבר מסיימת במקום הראשון בליגה (רמת חן), קבוצה שבונה את עצמה נכון עם צעירות וזרות שמתאימות לשיטה מסיימת בפיינל פור (ראשל"צ).

במילים אחרות, שנת תש"פ התאפיינה ב"דף חדש", שחייב להוביל לשינוי בגישה. את הכדורסל לא משחקים במרץ-אפריל. כדורסל כמו כל ספורט מתחילים הכי חזק שלך ולאט-לאט מגבירים את הקצב ("קרמבו" כבר זיהה את זה ב-1999), זה לא רק יותר ספורטיבי – זה גם מביא יותר קהל, מחזק את החיבור ומהווה את המהות שבספורט. הלוואי שכולנו נבין שמדי פעם צריך פה הפסקה, להתגעגע, לנשום אוויר ולהתחיל מהתחלה (ולא ממרץ).

 

 

קרו עוד המון דברים טובים השנה (לחצי גמר גביע האיגוד הגיעו לראשונה יבנה, רמה"ש וכאוכב), בליגת העל זכינו להופעות בכורה של ירדן גרזון, תמר זינגר וליהי עזורי, הוחלפה יו"ר מנהלת ליגת העל נשים....

אז בואו לא נסתכל על השלילי, כי אפילו בשנה קשה כמו תש"פ הנחנו תשתיות לשנה הנהדרת שתבוא.

אתם מוזמנים להציע את רגעי השיא הורודים שלכם מהשנה החולפת ושתהיה לכולנו שנה נפלאה!