"פשוט התפוצצנו שם"

שנה מטלטלת ולא פשוטה עברה קבוצת הנוער של מכבי ר"ג בעונת 99/00. אחרי שסומנו בקיץ כפייבוריטים עם סגל מרשים בגובה ממוצע שקרוב ל-2.00, הם חטפו כמה מפלות בליגת התיכונים ובגביע המדינה. גם בפלייאוף של הליגה העניינים לא תמיד הלכו הכי חלק, אבל בסופה של אותה עונה הם הצליחו להעפיל לראשונה בהיסטוריה של המועדון לגמר הפלייאוף לסדרה על האליפות. גם את הגמר הם פתחו ברגל שמאל עם הפסד חוץ במשחק הראשון ב-23 הפרש, אבל התפוצצו בגומלין בדרך לאליפות ראשונה (ונכון להיום אחרונה). 20 שנים בדיוק מאותו משחק גמר, חזרנו אחורה אל מי שהיו שם ברגעים הקשים והמרגשים.

היינו פייבוריטים, והתמודדנו עם זה רע מאוד

"ההכנות לעונה הזאת התחילו בעצם 4 שנים קודם, כשכל שנה העברנו קבוצות של ילדים מאוד מוכשרים בכיתות ח'." מספר מאור חמו, שאימן את הקבוצה במקביל לאימון נבחרת תיכון בליך וניהול מקצועי של מחלקת הנוער של ר"ג. "הבאנו הרבה ילדים כדי שיעברו לפרוייקט המשותף של מכבי ר"ג ותיכון בליך. זה לא רק להעביר אותם, זה 4 שנים לגדל אותם, לאמן אותם ולדאוג להם. הקבוצה הזאת ספציפית היתה מורכבת מחברה שהצטרפו כילדים שהלכו איתי 4-5 שנים, כל שכבת י"ב המוכשרת שיחקה אצלי כבר בכיתה י'. הם היו בנבחרת בליך ושיחקו המון גם בתיכון וגם במכבי ר"ג, השקעה לעתיד.

פרויקט הכדורסל שיזמתי, שהתבסס על האיחוד בין מחלקת הנוער של מכבי ר"ג ותיכון בליך היה בשנתו השביעית, אני זוכר שמיד כשקיבלתי את הניהול המקצועי של מחלקת הנוער של מכבי רמת גן בתחילת עונת 93/94, הדבר ראשון שעשיתי היה להרים טלפון לישראל זינגר (אז מנהל תיכון בליך) וגיא אלון (אז יו"ר מחלקת הנוער של מכבי רמת גן) ולהגיד להם "בואו נאחד" – אותו מאמן, אותו עוזר מאמן, אותם שחקנים, אותם תרגילים, אותה קבוצה, אותם אימונים, פעם ביום, צמוד ללימודים. הכל מתואם ומסונכרן, במקום שיעורי התעמלות - אימונים אישיים, אנחנו שולטים לשחקנים על כל הלו"ז, מ-7:30 בבוקר עד 17:00 אחה"צ, כולל עזרה בלימודים, כולל הכל. אף אחד לא עבד קשה כמונו, אימונים אישיים, אימוני כושר, שחיה, ג'קוזי, גם מבחינת ההכנה לעונה וגם לכל אורך העונה, החברה עבדו כל יום. זאת היה הצלחה אדירה, השחקנים עבדו נכון וקשה והתקדמו מאוד יפה. כקבוצה לקחנו אליפות תיכונים בשנת 95 (האחרונה של ב"ס בליך מאז) ואת האליפות הראשונה של קבוצת הנוער."

אבל לפני אותה אליפות בעונת 99/2000, היתה עונה שהתחילה רע. "היתה עונה מאוד קשה. היה ברור לכולם שאנחנו הקבוצה הכי טובה בארץ, גם כנבחרת תיכון בליך וגם כקבוצת הנוער של מכבי ר"ג, והשחקנים התמודדו עם זה רע מאוד. בכללי תמיד זה קל יותר להגיע כאנדרדוג, גם כמאמן וגם כשחקן, כשאין לך מה להפסיד. מותר לך להתפרע, כשאתה זורק אתה לא בלחץ. הרבה יותר קשה להגיע כשאתה אמור לקחת את כל התארים, בוודאי לאגודה צנועה כמו מכבי ר"ג. בליך לדוגמה תמיד היה שם גדול, אבל במכבי ר"ג היית צריך להיות הרבה יותר טוב בשביל לנצח משחקים ובוודאי בשביל לזכות בתארים בהשוואה לקבוצות מהפועל חולון, מכבי ת"א, מכבי חיפה וכו'. השחקנים לא לקחו אף פעם תואר, לא באמת נאבקו על תואר חוץ מאיזה אליפות כיתות ט'. קבוצות אחרות נגיד הפועל חולון, שעשו עבודה טובה מאוד, השחקנים מאוד מחושלים, מגיעים לנוער אחרי שבמשך 5-6 שנים הם מתמודדים על תארים, רגילים לשחק תחת לחץ, רגילים למרפקים ולהילחם על מקומם, אפילו באימונים.

אנחנו מגיעים לעונה באמת טובים, כולם גבוהים, בחימום מטביעים אחורה קדימה. והעונה (במסגרת ליגת התיכונים, ל.ו) מתחילה קטסטרופה – אנחנו מפסידים למטרווסט בבית, אנחנו בהלם. משחק שני בחוץ מפסידים בנקודה כשאנחנו מחטיאים שלוש זריקות עונשין רצופות בשניה האחרונה. מפסידים 4 משחקים בשניה האחרונה. ובמקביל קבוצות אחרות לא ממש מתאמצות לנצח את המתחרים  הישירים שלנו על העליה להצלבה,  אפילו היריב הכי גדול שלנו אומר בטלוויזיה שמכרו אותנו כדי שהיריבה שלנו תעלה שלב. הפסדנו את העליה במשחק האחרון. במקביל מתחילים קרבות בין תיכון בליך למכבי ר"ג, כשאני באמצע, ובליך עוברים עונה מסוייטת ונוראית."

גם ממפעל גביע המדינה ר"ג נפרדה בשלב מוקדם מהצפוי. "מגיעים לאילת לרבע גמר גביע, השופטים פשוט "לא נותנים לנו לעבור את החצי". לא שרקו לאילת פאולים, סיימו את המשחק עם 12 פאולים קבוצתיים כשאנחנו כל המשחק משחקים רק פנימה לצבע.... שחקן בכיר בליגת העל ששיחק באותה עונה בהפועל אילת, שהיה מאוד מיודד איתי, ניגש אלי בסוף המשחק ואמר לי "מאור, אם אני מאמן במקומך אני מפוצץ את המשחק". עוד תואר נשדד מאיתנו. אז נשארנו עם האליפות." מספר חמו.

בליגה לנוער העניינים עבדו לר"ג יותר חלק. הם פתחו את העונה עם מאזן 0-8 בניצחונות, ניצחו בחוץ את מכבי ת"א, והפסידו רק 3 משחקים בעונה הסדירה בדרך למקום הראשון ואליפות המחוז הדרומי בפעם הראשונה. "אני עברתי לר"ג ובנו שם קבוצה מדהימה. היינו חבורה של שחקנים מאוד אתלטיים, מאוד איכותיים ברמת הכדורסל, והיינו גם מאוד מחוברים, קבוצה מאוד טובה, הובלנו את הליגה במקום הראשון לאורך כל העונה." מספר עודד שעשוע, אחד מהשחקנים המובילים בקבוצה שהצטרף לר"ג מגבעתיים השכנה בכיתה ח'. "בפלייאוף העניינים שוב החלו לגמגם מדי פעם. "אנחנו מגיעים לפלייאוף, עוברים את המשחק הראשון בקושי, באנו קצת שאננים גם, אבל בסוף ניצחנו את חדרה בחוץ בהפרש נמוך, היה משחק צמוד, את החצי גמר עברנו יחסית בסדר." אומר שעשוע. חמו סיכם את זה בפשטות - "הקבוצה מרגישה שהיא פייבוריטית ופשוט לא מתפקדת. משחק חוץ ראשון בסדרת רבע הגמר - חדרה מובילה עלינו 16, בסוף ניצחנו. משחק חוץ ראשון בסדרת חצי הגמר בהרצליה - עוד פעם, הם מובילים 15 הפרש, 10 דקות אחרונות החבר'ה עושים בליץ ומנצחים עשר".

"אתלטיים, איכותיים ומחוברים". עודד שעשוע

"הם פשוט עשו לנו ביה"ס"

למרות אי היציבות, ר"ג עברה את שלבי רבע וחצי גמר הפלייאוף עם נצחונות כפולים על חדרה והרצליה בהפרשים מצטברים משמעותיים מאוד ונראתה בטוחה מאוד בעצמה לקראת גמר פלייאוף ראשון בתולדות קבוצת הנוער של המועדון. היריבה שלה בגמר – א.ס. רמה"ש.

"רמה"ש היתה קבוצה איכותית, מאוד מחוברת ומאוד קשוחה, מי שהוביל אותם אז היה רועי ברקוביץ, הבן של מיקי, שהיה שחקן מאוד קשוח וזה גם האופי שהיה לקבוצה." אומר שעשוע. "הם מגיעים לחצי מול מכבי ת"א שגם היא קבוצה טובה מאוד עם מורן רוט, יותם הלפרין וגיא פניני. רמה"ש מפסידים במשחק הראשון בבית למכבי ת"א באיזה 30 הפרש, ומגיעים לעירוני ט' ומנצחים אותם ב-33, אז הם מגיעים במוטיבציית שיא וביטחון שיא, אנחנו מגיעים למשחק הראשון קצת שאננים."

"הפתעה מטורפת, הם חזרו בחוץ משלושים הפרש והעיפו את הקבוצה השניה הכי טובה בארץ." אומר חמו על היריבה שלהם על הצלחת "ברור שהם יגיעו בטירוף מוחלט עם מאמן מנוסה וטוב מאוד, ננו גינזוברג, וגם עם רוח גבית של זכיה בגביע מאחורה. הם גם הקבוצה שהכי קשה לנו לשחק נגדה, קבוצה עם חמישה  גארדים שרצה עם שיטה מאוד יפה, קבוצה מאומנת. רמה"ש רצה וזורקת...  רצה וזורקת, ובשני משחקי הליגה היה לנו קשה לשמור מולה. חשבתי שנעבור אבל ידעתי שהגרלנו כמעט את היריב שהכי קשה לנו לשחק מולו."

סדרת הגמר כללה אז שני משחקים - בית וחוץ. המשחק הראשון שנערך ברמה"ש נגמר ב-23 הפרש לטובת השרונים, כשר"ג קולעת 43 נקודות בלבד.

"קשה לי להניח את האצבע על מה לא עבד שם." אומר חמו על ההפסד. "עשינו מה שתיכננו ורצינו, מבחינת שליטה בקצב, מבחינת משחק פנימה, היה פשוט חוסר תפקוד כללי. שחקנים עשו פאולים שטותיים, לא תיפקדנו לחלוטין וזה היה הזוי. נגמר בתוצאה הזויה. ברמה התאורטית, אם היית אומרת לי לפני המשחק שרמה"ש תקלע 66 נקודות הייתי חותם על זה, נפלא, המשחק בטח יגמר 10-15 הפרש לטובתנו. אבל שאנחנו נקלע 43 נקודות... על גבול הבלתי אפשרי."

"משחק ראשון ברמה"ש אנחנו מקבלים בראש, הם באו בטירוף, האולם שם מאוד ביתי והם פשוט עשו לנו ביה"ס." נזכר שעשוע. "אני זוכר קטע במשחק שבמחצית השניה כבר לקראת הסוף אני עומד על העונשין ופשוט זורק איירבול – לא פוגע בכלום, הייתי בכלל חושך כל המשחק הזה."

"למעשה כל ההצלבה היתה לנו אותה שיטה של חפירת בור וכיסוי." אומר עדי רגב  קפטן הקבוצה. "עוד מרבע הגמר בחדרה, אחרי זה חצי הגמר בהרצליה, אבל רמה"ש זה באמת היה שיא השיאים. גם בגלל העובדה שהם עשו בדיוק את אותו הדבר למכבי ת"א בחצי הגמר.  המשחק הראשון היה כל כך גרוע גם ברמה אישית וגם ברמה הקבוצתית שממש אי אפשר היה לתאר שכמה ימים אחרי אנחנו ניתן הצגה ונסגור את ההפרש הזה ב-17 דקות. המשחק המכריע אצלנו אפילו הגיע לגרבאג' טיים וזה לא יאומן."

"אי אפשר היה לתאר שכמה ימים אחרי ניתן הצגה". עדי רגב

"לא הורדנו את הראש לרגע"

בור של 23 נקודות יכול להפחיד כל קבוצה, בטח אם מדובר במשחק על תואר. אבל בר"ג זה ממש לא היה המצב.

"אנחנו יורדים משם, אני אחרי 'איירבול' ומשחק נוראי, ניצחו אותנו ב- 23 הפרש, אני יורד, אני יוצא מהאולם ואני זוכר את הרגע הזה שאני פוגש איזה מאמן אחד מהליגה שאף פעם לא דיברתי איתו לפני, לא הכרתי אותו אישית. אני הולך זקוף בחוץ והמשפט הראשון שאני אומר לו זה 'אנחנו מנצחים אותם 30 בבית'. ככה. זה הדבר הראשון שעלה לי לראש, ועם זה יצאתי משם." אמר שעשוע. "בימים שעד המשחק השני אני זוכר את עצמי מאוד בטוח שאנחנו הולכים לעשות משהו מיוחד, ופשוט אומר לעצמי 'תיתן הכל, תיתן את כל מה שיש לך, אל תשאיר שום דבר בחוץ, ופשוט תלך על זה ודברים טובים יקרו'. ואני זוכר גם לפני המשחק עשינו שיחה עם השחקנים וזה מה שאמרנו – בואו ניתן הכל, בואו נשים את כל מה שיש לנו על המגרש, וגם אם נפסיד, נפסיד לפחות כשאנחנו יודעים שנתנו הכל."

"אנחנו לא הפסקנו להאמין לרגע. לא הורדנו את הראש, ידענו שזה רק מחצית ראשונה." אומר ליאור רובינשטיין, אז תלמיד כיתה י"א. "גם מאור חמו וגיא קידר (העוזר מאמן) דיברו ממש רגיל כאילו זה מחצית, ממש ככה היה. זאת היתה עונה שהפסדנו רק 3 משחקים בליגה, ידענו מה אנחנו עושים, ולדעתי הממוצע נצחונות בזיסמן היה 34-35 הפרש, בדיוק מה שהיינו צריכים. ניצחנו את חדרה ברבע ואחר כך את הרצליה בחצי מעל 30 הפרש, אז ידענו שאנחנו צריכים לעשות את זה.

"כל השבוע שקדם למשחק הזה היה באמת בהדרכה והובלה של מאור וגיא העוזר שלו." אומר רגב, "להבין שעל הר לא מטפסים בריצה, שזה שלב אחרי שלב, משפט שאני לוקח לחיים, שלב אחרי שלב זה אפשרי. כי לנטוע את האמונה בשחקנים שחטפו 23 הפרש כמה ימים קודם זה מאוד מאוד קשה"

"לקראת המשחק השני נעשתה עבודה יוצאת מהכלל, גם של השחקנים בינם לבין עצמם." אומר חמו. "גם של המערכת מסביב, שמוליק טייכר, יו"ר מכבי רמת גן ועופר ברקוביץ, מאמן קבוצת הבוגרים והעוזרים גיא קידר ויניב סופר, גם ערן טסל מנהל הקבוצה, עטפנו את הילדים. היו שיחות מאוד יפות - חבר'ה אנחנו באים כאנדרדוג, עכשיו רמה"ש ירגישו את הלחץ ויצטרכו להתמודד איתו. אמרתי להם אל תסתכלו על ההר הזה של 23 נק' כאילו צריך לאכול אותו ב-5 דקות, יש לנו 40 דקות לטפס עליו. בואו נלחיץ אותם, נגיע בחצי ל-10, 5 דקות לסיום ב-18 וזה משחק צמוד. במשחק צמוד אנחנו ננצח אותם. תראו מה עשיתם במשחקים האחרונים. אני סומך עליכם והמשחק שלנו."

"ידענו שאנחנו צריכים לעשות את זה", ליאור רובינשטיין (צילום: מנהלת הליגה)

"הם עלו כמו חבורת נמרים"

יום שני בערב, כעבור מספר ימים אירחה ר"ג את משחק הגומלין, כשאולם זיסמן היה מלא. את כל משחקי הפלייאוף באותה עונה ר"ג אירחה בזיסמן, וזכתה לתמיכה נרחבת של הקהל. ומה קרה על הפרקט? בדיוק מה שהם אמרו שיקרה. שליטה מקומית מוחלטת מההתחלה.

"סגרתי עם ערן טסל שיקרר את השמפניות, וידיתי איתו שיכין מספריים לגזירת הרשתות, הוא אומר לי 'הכנתי מזמרות', והכל לפני השחקנים בכוונה, להדגיש להם שזה ברור לחלוטין." אומר חמו. "והשחקנים התפוצצו, רצו כמו מוטרפים, לא ממש הקשיבו לגבי הקטע שצריך לטפס על ההר לאט, לא חיכו לכלום, בערך בדקה 17 כבר הגענו לשוויון. בתוצאה המצטברת."

"אירוע מדהים בכל קנה מידה, גם התוצאה שלו גם המהפך שבו, בטח בתור קפטן." אומר רגב, שהצטיין במשחק עם 25 נקודות ב- 26 דקות על הפרקט. "אחד הזכרונות שמאוד צרובים לי בראש ואני חושב שמאוד דירבנו ופיקסו אותי ויצרו מוטיבציה מאוד גבוהה, קרה כשעליתי לפרקט בזיסמן וראיתי את השחקנים של רמה"ש נשענים על המעקים שמה בזחיחות ובחיוך ומדברים כבר על איך הם ירימו את הצלחת, ממש כאילו המשחק הוא לפרוטוקול בלבד. אני זוכר שזה עיצבן אותי ומאוד פיקס ודרבן ולכן ההתחלה של המשחק גם ברמה האישית וגם ברמה הקבוצתית הייתה בהתפוצצות, מהג'אמפ בול. כמובן שהיתה התרגשות אחר כך לגזור את הרשתות ואני בתור קפטן להניף את הצלחת"

"פשוט התפוצצנו שם, אני זוכר את עצמי באופן אישי פשוט מגיע למשחק בלי שום פחד מכלום ובזריקה הראשונה שלי פשוט הפצצתי את הקרש אבל הרגעתי את עצמי ופשוט היינו שם בטירוף." אומר שעשוע, שקלע 15 נקודות באותו משחק. "שיחקנו מדהים, לרמה"ש לא הלך כלום, לא הצליחו לעשות סלים, גם סלים פשוטים, ואנחנו פשוט דחפנו ודחפנו ואני זוכר שלא ידעתי בכלל מה היתה התוצאה, הייתי בתוך המשחק כל כך חזק ב'פול פאואר' לדחוף, עד כדי כך שאני לא ידעתי מה התוצאה, רק יודע שאנחנו מובילים ואנחנו שם. ואני רואה את התגובות של השחקנים אז אני מבין שאנחנו גם בהפרש המתאים."

"כשעלינו למגרש האולם בזיסמן היה מלא, ואתה רואה את הצלחת ושיש שידור ואתה עושה חימום ואתה אומר 'בואנה, מפרידות ביני לבין הצלחת 23 נקודות'." אומר רובינשטיין, שקלע 13 נקודות במשחק. "הרגשנו שרמה"ש כבר חגגו, שמענו שהזמינו מקומות למסעדה ואפשר להבין את הצד השני, זה כאילו ניצחון בטוח. מחקנו את ההפרש כבר בחצי הראשון והתפוצצנו על המגרש, זה היה מטורף. במחצית השניה הם עוד הורידו עד 15 הפרש, זה היה המינוס הכי נמוך שלהם, ומשם עלינו לאזור ה-35 הפרש.

סיפור מצחיק שהיה עם עודד שעשוע - 40 שניות לסיום מאור החליף אותו בשביל לתת לו 'סטנדינג אוביישן', עודד אומר לו בשיא הטירוף 'מה אתה מוציא אותי, זה עוד לא נגמר'. רואים את זה בוידאו, 'מה אתה מוציא אותי' הוא נלחם איתו. זה מסביר את הטירוף שהיינו בו, היינו חבורה מאוד פייטרית, היינו איזה 6 שחקנים מהנבחרות הצעירות, ועד שזה לא נגמר לא רצינו להוריד את הרגל מהגז."

גם שעשוע זוכר היטב את הסיפור המשעשע של החילוף בדקה האחרונה. "מרוב שלא ידעתי את התוצאה אני זוכר שדקה לסוף מאור רצה להחליף אותי ולתת לשחקני הספסל לשחק לחוות את התחושה של המשחק אליפות, ואני פשוט כעסתי עליו. כל כך לא ידעתי מה התוצאה שאמרתי שאני צריך להישאר כי אני רוצה שננצח, לא הייתי בטוח שאנחנו מנצחים. אז בסוף באמת ניצחנו איזה 33 וזאת היתה אליפות פשוט חגיגה."

"הכל פשוט התחבר. אחרי זה להבין שאתה הראשון בהיסטוריה של מכבי ר"ג, ובינתיים גם האחרון, שעושה אליפות בנוער עם כל המחזורים המדהימים שהיו זה באמת מדהים." מספר רובינשטיין על האליפות והחגיגות. "היתה באמת חוויה, כיף אדיר, מסוג הסיפורים שהכל מתחבר גם ברמה האנושית וגם ברמה המקצועית עם מאור חמו, גיא קידר ועופר ברקוביץ שהיה המנהל המקצועי. עשו לנו בעיר כבוד גדול, עשו לנו איזה אירוע בנוכחות ראש העיר בכפר המכביה והפיקו סרטון... היה מרגש"

"היו חגיגות גדולות, היסטריה מטורפת, אחרי המשחק אספתי את כולם והבטחתי שחגיגות האליפות באחריותי ועלי...  לא יהיו תירוצים או בעיות תקציב...  מאוחר יותר באותו שבוע הזמנתי אותם לארוחה במסעדה בת"א, עשינו גם על האש אצלי בבית, ובסוף הצטרפה אלינו גם עיריית ר"ג עם ארוע גדול, יפה ומכובד, ראש העיר חילק תעודות ומענק למחלקת הנוער. העונה המסוייטת הזאת נגמרה בהישג ענק. שבועיים אתה הולך ואתה מרגיש שאתה לא על הריצפה. תואר אליפות ארצי שני שלי אחרי האליפות עם נבחרת בליך ב-95, הרגשה שקשה להסביר." סיכם חמו, שב-20 השנים האחרונות יצא לו לראות עוד כמה פעמים את אותו משחק. "ראיתי את המשחק אחרי זה בוידאו, והתמלאתי גאווה - הפירגון, המסירות אחד לשני, פנימה החוצה, כדור זז. הם עלו כמו חבורת נמרים, אני הייתי צריך להרגיע אותם, חברה תנשמו, הם פשוט הסתערו כמו חבורת מטורפים."

"זה בעצם היה המשחק האחרון שלי בקריירה"

עודד שעשוע המשיך מר"ג לקריירה ארוכה בליגת העל, גם עדי רגב, ליאור רובינשטיין ועידו סמואלוב עברו כמה עונות בליגה הבכירה. אבל מי שלא המשיך עם הכדורסל בלב כבד הוא דווקא מאור חמו המאמן, שעבר לעבוד בהייטק. "זה בעצם היה המשחק האחרון שלי בקריירה. למרות שהייתי אמור להמשיך עוד עונה אחת שהיתה אמורה להיות עוד שנת שיא. אבל אחרי שהאיחוד בין בליך למכבי ר"ג התפוצץ... וגם בבוגרים לא המשכתי כעוזר מאמן, כי עופר ברקוביץ (המאמן בעונת 99/2000) לא המשיך לשנה נוספת לצערי ולהפתעתי... ועקב זה שקיבלתי הצעה בהייטק שמשמעותה היתה שלא אשהה הרבה בארץ. קיבלתי את ההחלטה לעזוב. במקור תכננתי לעשות עוד עונה עם המחזור שעבדתי עליו כמה שנים, וזה ממש קרע לי את הלב כי נקשרתי לילדים שגידלתי מכיתה ח', להיפרד מהם שבוע לפני תחילת העונה שאחרי היה מאוד קשה."

לשעשוע אגב היתה סגירת מעגל מעניינת לפני שנה עם מי ששיחק מולו באותו גמר. "אני ורועי ברקוביץ היינו חברים מאוד טובים בנבחרות ולאורך כל השנים היתה בינינו הערכה מאוד גדולה, גם ברמה אישית וגם מקצועית. ידענו לכבד אחד את השני למרות התחרותיות. הוא הפך להיות המנהל ברמה"ש, ואחרי 18 שנים שאני משחק כדורסל הוא קרא לי לבוא ושם בעצם מצאתי את הבית שלי אחרי ר"ג. האליפות שלי עם ר"ג בנוער היתה התואר הראשון שלי, והתואר האחרון שלי היה אליפות בוגרים עם רמה"ש."

עבר לקריירה מצליחה בהייטק. מאור חמו (צילום: פרטי)