אופי, טקטיקה ועמית אהרוני

נבחרת ישראל פגשה אתמול את נבחרת אוקראינה שנחותה ממנה כמעט בכל אספקט של המשחק. היא לא קרובה לישראל ברמה הטקטית, לא מספיק טובה טכנית, לא מתואמת, לא מגוונת, לא אינטנסיבית בכלל ואפילו לא מציגה סייז מרשים. יש לה כמה שחקנים אתלטיים יותר ממה שיש לישראל להציע אבל זה מסתכם בזה. אין לה סנטרים טכניים כמו שראינו בעבר, הפורוורדים לא באמת משפיעים כמצופה ואין לה סקורר בעל בית בעמדה מספר 1 כמו שהיה לה באליפות אירופה האחרונה בישראל עם יוסוף סאנון.

אז אפשר בתאוריה לדבר על 0 לחץ על הכדור בשום צורה ושלב בצד האוקראיני שהוביל לחופש פעולה בלתי סביר ולא מתקבל על הדעת לגארדים הישראלים מבחינת סקאוטינג וטקטיקה וגרם להופעות אישיות מרשימות של עמית אהרוני ושוהם גת. אפשר לדבר על התקפות שקופות, לא יצירתיות ובוודאי לא יעילות שמתבססות על שניים וחצי מרכיבים בנבחרת האוקראינית, ואפשר לדבר על משחק שבו ישראל אמנם עדיין לחצה פול קורט ברוב הדקות אבל הורידה לא מעט מהאופי ההגנתי-טקטי שלה והציגה יסודות ותיאום מרשים גם ברמת ההגנה הבסיסית ולא בעוד איזורית 2-3 שמתחלפת לאישית וחוזרת ל2-3 ומכוונת כל פיק&רול לקו.

ואפשר להמשיך מפה ועד הודעה חדשה. אבל על משחק לא תחרותי מתחילתו, שהמשמעות ההישגית שלו מלכתחילה היא אפסית (שזה אחלה, פשוט זה כנראה מאוד משפיע על השחקנים), לא בטוח ששווה יותר מדי להרחיב. זה גם כנראה יבריח את השבעה וחצי קוראים שיש לי. אז במקום, בואו נדבר על נבחרת העתודה מודל קיץ 2021 ועל הטורניר שהיה לה, וננסה לסכם אותו. מה היה, מה עבד, מה. פחות עבד, ובעיקר מה אפשר לקחת הלאה, הרי זאת המטרה של הסיפור.

1. בדור הנוכחי שמרכיב את ליגת העל ואת נבחרת ישראל נראה שיש הצפה של פורוורדים. שחקנים באיזור 2.00, עמדות 3-4, שיודעים בעיקר לקלוע ולתקוף קלואוזאווטים, גדלו כאן בשנים הרלוונטיות בכמות די לא פרופורציונלית. על פניו, גם שני השחקנים המובילים בנבחרות העתודה האחרונות - דני אבדיה ויובל זוסמן, היו קרובים לפרופיל הזה, מי יותר ומי פחות. אבל אם נסתכל לעומקם של דברים, נגלה שנבחרת העתודה של ישראל היא נבחרת של גארדים, בלי קשר לרמת הכשרון או הפוטנציאל.

כי גם ב-2019, אבדיה היה בעצם מקבל ההחלטות העיקרי של ישראל עם הכדור ותפקד כ-1 בלא מעט דקות. ולצידו היה ים מדר, אחד מהסקורינג גארדס הטובים שהיו פה בשנים האחרונות. וב-2018, שהיתה הנבחרת עם הסגל המרשים ביותר לדעתי, שום דבר לא היה קורה בלי הקשיחות של גיל בני והקליעה של מייקל בריסקר. וגם שם זוסמן ואבדיה לקחו הרבה מהעול ההתקפי. וזה לא רלוונטי בכלל שזו היתה נבחרת שהציגה את אחד מהקוים הקדמיים המרשימים שראינו בשנים האחרונות. זו היתה נבחרת של גארדים. וב-2017, כמובן, זו היתה כולה ההצגה של תמיר בלאט. והשלימו אותו בצורה נהדרת רועי הובר ואריאל נבון.

השנה, ב-2021, הדברים היו ברורים עוד יותר. בלי תצוגת על של עמית אהרוני, לא היה לנבחרת הזו מה למכור ברוב משחקיה. ובלי שומר בקו האחורי כמו שוהם גת שיושב בול על השיטה שלה, היינו בסיפור אחר לגמרי. וזה לא שהחיים שלהם בטורניר היו קלים. הנבחרות המרשימות יותר, סלובניה ויוון, הגיעו מוכנות ברמה הטקטית וברמת ההיכרות והסקאוטינג כדי למנוע מהם להיות מעורבים כמה שאפשר. ובחלקים מסוימים הם הצליחו. אבל גם כשהפתרון ההגנתי לפיק&רול של עמית אהרוני היה הכי אגרסיבי שיש, הוא הצליח לבצע את הקריאה הנכונה ולשפר במעט את מאזן הכוחות על המגרש.

וגם כשהנבחרות שממול הזיזו את הכדור רחוק משוהם גת, הוא מצא דרכים שבהן הוא נוגע במסירות הארוכות ומייצר דיפלקשנים וחוסר נוחות אצל הגארדים בצד הנגדי. והספייסינג ההתקפי לרוב היה רע. והיכולות הפיזיות הכלליות לא היו בשמיים. אבל כשמאמן כל כך טקטי כמו אריאל בית הלחמי יודע שיש לו על מי לסמוך בשני צדי המגרש, הסיכויים של ישראל להתמודד ברמה שווה מול נבחרות עדיפות עליה עולים בהרבה. וזה עוד בלי חיסורים כל כך משמעותיים של נועם דוברת, טל פלד ועמנואל שארפ.

2. אמרנו מאמן טקטי. דיברנו על זה במשחקים הקודמים ונדבר על זה שוב - קשה לתפוס עד כמה הנבחרת הזו טבעה בטקטיקה של עצמה. אני באמת, ברמה הבסיסית ביותר, לא מבין איך אפשר לשמור כל כך הרבה סוגי הגנות ברמה טובה כשההכנה האינטנסיבית היא בת חודש אחד בלבד ורובה מתבצעת עם סגל שגדול כמעט פי שניים מזה שיוצא בסופו של דבר לטורניר. והנבחרת הזו הגיעה מוכנה כמו שכל נבחרת של בית הלחמי הגיעה. לא מדובר בהכרח בשומרים באמת חכמים יותר. לא מדובר בשחקנים שלכולם יש נתונים פיזיים מרשימים. גם לא מדובר בנבחרת עם יסודות הגנתיים מוצלחים מדי. מדובר במאמן שפיצח את השיטה ופיתח נוסחה לאיך מנצחים משחקים ברמת אליפות אירופה לעתודה.

הרי לא מדובר בנבחרת שמשחקת בספייסינג הכי טוב, מייצרת זריקות איכותיות או מחזיקה בהתקפות שמיועדות למיקסום היכולת של השחקנים שלה. בית הלחמי פשוט מזריק לשחקנים שלו טקטיקה הגנתית. אין, ואני כמעט בטוח שגם לא היתה, נבחרת מתחת לגיל 20 ששומרת כל כך הרבה סוגי הגנות. לא קיים. כל המטרה של העניין, היא לגרום לחמישייה על המגרש לעמוד ולשמור בצורה שתבליט את היתרונות שלה, תחביא את החסרונות, ומעל הכל תתסכל את היריבות. כי בטורניר הזה ספציפית ובגיל הזה בכלל, אין כמעט כוכבי על או שחקנים שמחזיקים בסט יכולות טכניות ונתונים פיזיים שבלתי אפשרי להתמודד איתם. רוב השחקנים האלה לא מגיעים לאליפויות הצעירות בגיל הזה.

אז מה נשאר? מובילי כדור בינוניים ולא גבוהים שבוודאות מוחלטת לא שיחקו מול כל כל הרבה התאמות טקטיות אי פעם. התיאום ואיכות הביצוע בצד השני בהכרח לא יהיו מספיקים מול נבחרת שמוזרקת בטקטיקה כמו ישראל. איזורית מסוגים שונים, איזורית שמתחלפת לאישית, לחץ כל המגרש אישית ואיזורית, טראפים בפינות, טראפים בקבלת הכדור, טראפים בפוסט אפ, סטאנטים, 5 פתרונות הגנתיים לפיק&רול באותה התקפה. נבחרת ישראל פשוט שומרת הכל בכל משחק.

ועכשיו, אחרי שהבנו שישראל ארבע דרגות מבחינת המוכנות הטקטית מעל כל נבחרת אחרת, נשאלת השאלה: האם כל ההתעסקות הזו מקדמת את השחקנים? ההנחה שלי לפחות, היא שלא. להאכיל את השחקנים בכפית מלאה בפתרונות טקטיים שלא משאירים סיכוי ליריבות, זה בעיתי מבחינת גרף השיפור שאנחנו מצפים מהשחקנים לפתח. אז אפשר להגיד ובצדק רב - אי אפשר להשתפר בטורניר של שבוע. אחלה, נכון. אבל קודם כל, נבחרת העתודה זה לא שבוע. זה שנה של אימון פעם בשבוע, ומיוני הכנה סופר אינטנסיבית של אימון כמעט בכל יום. וכשרוב הזמן הזה מושקע ככל הנראה בתיאום טקטי, נוצרת בעיה מסוימת.

הרי ברור לכולם ששיפור הגנתי נוצר בצורה אופטימלית דרך התמודדות ב-1:1, עבודה על יסודות הגנה בסיסיים הרבה יותר וקבלת החלטות תוך כדי תנועה, ופחות דרך תכנית משחק מזוקקת שגורמת ליריבה להרים ידיים ולהכנס לסחרור מהר מאוד. כמובן שהגיוון הטקטי הזה גם לא רלוונטי לרמת בוגרים. אני לא מכיר קבוצה אחת באירופה ששומרת, רוצה לשמור או יכולה להרשות לעצמה לשמור כמות הגנות כזו. אז אריאל בית הלחמי אכן מראה כבר שנה שלישית (סוג של ברציפות?) שיש לו נוסחה. ושהוא ארבע רמות מעל כל מאמן אחר שמאמן את הגילאים האלה ברמה הטקטית, לפחות ממה שנראה לעין. והוא מזיז את השחקנים שלו על המגרש ממש כמו כלי שחמט. כל אחד עושה בדיוק את מה שאומרים לו, בלי יותר מדי שאלות או תהיות ובחדות מרשימה.

אבל האם השחקנים הישראלים שנמצאים בשלב קריטי בקריירה שלהם, בזמן קריטי להתפתחות שלהם בקיץ, לוקחים הרבה מהאליפויות והטורנירים האלה לרמה הבאה שבה הם ישחקו? מבחינתי זה מוטל בספק רב. ונזכיר, כל זה קורה בטורניר עם 0 משמעות הישגית, שבו אי אפשר לרדת דרג.

בית הלחמי. מכין את הנבחרת לכל משימה (צילום: fiba.com)

3. אם בצד ההגנתי הנבחרת נתנה שואו במלוא מובן המילה, בצד ההתקפי הדברים נראו טיפה שונה. הספייסינג, כלומר הריווח ההתקפי של הנבחרת, היה בעיתי, לפרקים אפילו מזעזע. קשה לדבר על מרכיב כזה לא מול הוידאו, אבל בגדול אפשר להגיד שהשחקנים מסביב לפיק&רול עשו כמעט כל טעות אפשרית. לא איתגרו את השומרים בקווים הרחוקים מהכדור, לא עזרו לעצמם לייצר מצבי קליעה ומעל הכל לא ייצרו מספיק אופציות מסירה איכותיות למחזיקי הכדור. אם זה לא עמית אהרוני עם הכדור, אני בספק שהיו נוצרים מצבים סבירים מכמויות הפיק&רול בריווח הרע שישראל הריצה. וראינו את זה בבירור בדקות שאהרוני לא היה על המגרש.

לא די בכך, גם הגבוהים שחוסמים בצד הישראלי מתקשים בזיהוי הפתרון ההגנתי שמבוצע מולם ולא מצליחים להגיב בהתאם. זה מאוד בלט בדקות הלא מעטות בהן שמרו את ישראל בעזרת פתרון שנקרא אייס או טופ סייד. פעם אחר פעם הגארדים הישראלים ניסו לבצע קאט - כלומר לעבור אחרי קו החסימה לצד השני כדי לנוע לחלל הפנוי ולהקשות על המבנה ההתקפי - המרכיב ההופכי לריג׳קט אם תרצו, ופעם אחר פעם החוסמים הישראלים התגלגלו ישר לטבעת בלי להתחשב בטיימינג שהתגובה הזו מצריכה. גם בסטים קצת יותר תנועתיים כמו ה-2-3 גבוה (ד״ש לנבחרת הבוגרת 2017) שהנבחרת הריצה או כל מיני אנטריז שונים לפיק&רול נראה שהנבחרת מחפשת יותר מדי את הפואנטה הסופית ולא מנסה לקרוא את התגובות של ההגנה בדרך ולנסות למצוא דרכים לשבור את התנועה שלה. ראינו לאורך הטורניר פער עצום בין המוכנות והתיאום ההגנתי של הנבחרת של בית הלחמי לבין אותם תיאום ומוכנות בצד ההתקפי.

4. עמית אהרוני. חייבים לדבר שוב על עמית אהרוני. כי התצוגה שהוא נתן בשבוע האחרון, היא לא אירוע מקרי. לא משהו שאפשר להחליק אותו. עמית אהרוני היה רמה מעל הטורניר בכל כך הרבה אספקטים של המשחק. אפשר לספור על יד אחת את כמות הטעויות שהוא עשה בכל המשחקים. ומה היה כל כך מרשים? כל יום הוא הראה לנו משהו אחר שלא ידענו עליו, או שידענו אבל לא ידענו שזה יראה כל כך טוב גם ברמה גבוהה. קודם כל הוא הראה שהוא מסוגל להזיז את השומר שלו לפני הפיק&רול בצורה מושלמת שמביאה לו בדיוק את היתרון שהוא צריך בזמן שהוא צריך. עניין של ג׳ב אחד או כדרור למקום הנכון. אחר כך הוא גם הראה שהוא מסוגל לשלוט בקצב במהלך ואחרי החסימה כמו הרכזים הגדולים ביותר. לעשות את הכדרורים בזמן הנכון, לחסוך צעדים, להגיב לפתרונות ולקבל החלטות.

ואז הוא התחיל למסור כמו שאף רכז ישראלי לא מסר בטורניר כזה מאז תמיר בלאט. וכשהגבוהים התחילו איכשהו להכנס לקצב זה גם תורגם לנקודות. לאחר מכן ראינו את הקליעה מבחוץ שהשתפרה מאוד בשנה האחרונה ואת הקליעה האבסולוטית מהעונשין. הוא אפילו הפתיע אותנו והתחיל לסיים בטבעת בדרכים יצירתיות ובטאץ׳ מרשים. וחשבנו שכבר ראינו ממנו הכל. אלא שאז, אחרי שהוא גרם לנו לחשוב שהוא שלא יכול להיות יותר טוב מזה, הוא גם התחיל לקבל את הגבוהים בעזרה בהגנה, לעמוד נכון עם ידיים למעלה או למנוע את הכדור בחצי פרונט ולהראות לנו שגם הגנתית הוא התקדם. אהרוני הוא דוגמה לכל שחקן ישראלי שהמשחק שלו לא שלם בנוער. הוא הלך לנתניה ובמו ידיו הפך את עצמו לשחקן ששווה ליגת על מהר מאוד. ואני אגיד יותר מזה - אני לא בטוח שאם היו עוד קצת סנטימטרים ויכולת אתלטית טובה יותר הוא לא היה מגיע לרמות הגבוהות ביותר. מעבר לזה קשה מאוד לזהות פגמים במשחק שלו.

5. הנבחרת הזו לא רק בחרה הגנות משיקולים טקטיים, אלא גם ניהלה את הרוטציה שלה משיקולים טקטיים. מול נבחרות מסוימות שחקנים מסוימים התאימו יותר, ומול נבחרות אחרות אותם שחקנים בכלל לא היו רלוונטים. הרוטציה בקו הקדמי היתה מאוד חריגה. יוצאים לאליפות עם שלושה סנטרים שיכולים להיות רק סנטרים ולשמור רק על סנטרים, ובלא מעט דקות משחקים בלי אף אחד מהם. ההרכבים הנמוכים האלה דווקא לא גרמו למשחק פתוח יותר בצד ההתקפי אלא סה״כ היוו עוד התאמה טקטית הגנתית בשביל הלחץ פול קורט. והם לגמרי סיפקו את הסחורה.

גם יהל מלמד וגם גור לביא הראו עליונות מוחלטת בכל מה שקשור לערנות הגנתית. ובכל זאת, גם הנוכחות ההתקפית שלהם הורגשה בכל מה שקשור לקצב המשחק שנוצר עקב הלחץ, אבל גם במשחק העומד ביכולת המסירה העדיפה שלהם ביחס לסנטרים. בסופו של דבר, ראינו נבחרת שרבע מהסגל שלה מורכב מסנטרים מעדיפה בלא מעט דקות לשחק בלעדיהם.

אהרוני. מראה בכל יום משהו חדש (צילום: fiba.com)

6. לפרקים, שחקנים הראו לנו יכולות ספציפיות שהיו יכולות לבוא לביטוי דרך שיטה אחרת מזו שהנבחרת שיחקה. אם אצל גור לביא והחיתוכים מהבייסליין זה גם בלט וגם היה מתוכנן לפעמים כחלק מסטים התקפיים, התפקוד של יהונתן לוי בשורט רול בטח לא היה כזה. ראינו את זה מופיע במשחק אחד, בדקות ספציפיות, וכתגובה אינסטנקטיבית לפתרונות ההגנתיים שממול. זה היה כל כך לא מתוכנן שזה קרה כמעט רק מהצד, מה שפחות פופולארי כשמדובר בשורט רול.

היו עוד פעולות קטנות שנבעו מהתפקיד של השחקנים על המגרש; דורי סהר הראה שבספייסינג הנכון הוא מסוגל לתקוף ולסיים ביד שמאל בקלות גם כשההגנה מכווצת; רועי פריצקי הראה סיומות ברמה גבוהה מבחינת עבודה רגליים כראוי לאתלט גדול כמוהו, שלו היו משומשות בחיתוכים או תלישות (למרות שהוא מתקשה ביציאה לא לעשות צעדים) אולי היינו רואים יותר מהן ובאחוזים טובים יותר; יהל מלמד הראה תוך כדי הטורניר שהוא מסוגל לתקוף קלואוזאווטים ברמה הבסיסית גם אם הוא מתקשה לסיים בטבעת, ויצטרך לעבוד קשה על שני המרכיבים האלה כדי להיות רלוונטי לרמה גבוהה יותר.

7. קשיחות וטירוף. שני מרכיבים שכשהצטרפו לעליונות הטקטית וגרמו לנבחרת ישראל להוציא מעצמה הרבה יותר ממה שהיא שווה ברמה המקצועית מבחינת תוצאות. אני אומר קשיחות וטירוף כי אלה דברים שונים ונפרדים. טירוף זה כלפי חוץ - צעקות, כיפים, נגיעות בכדור אחרי סל למרות שאסור. קשיחות זה כלפי פנים - התעסקות במהלך הבא ולא במהלך הקודם, דיוק בפעולות, שפת גוף. ואת שני הדברים האלה ישראל עושה אפילו ברמה ההיסטורית טוב יותר מרוב הנבחרות. אני לא בטוח למה ליחס את זה, מן הסתם יש פה קרדיט לצוות האימון אבל קשה שלא לתהות האם זה טבוע בתרבות הישראלית או לפחות בתרבות של הכדורסל הישראלי.

8. ולשאלה החשובה באמת - כמה שחקנים מהנבחרת הזו יהפכו לשחקנים מובילים ברמת ליגת העל? התשובה לא מפתיעה. מתוך הנבחרת הזו, שני שחקנים הולכים בבירור למסלול של שחקני ליגת על מובילים ומעלה, אלה הם כמובן עמית אהרוני ודורי סהר שלמרות טורניר לא טוב ברמה האישית הוא עדיין יותר מוכשר מכל הסגל. לשניהם יש את הבסיס הטכני וההבנתי כדי להשתלב בתפקידים מאוד משמעותיים בליגה הראשונה. גלעד לוי היה ונשאר חידה. נכון, סייז שלא נראה בארץ. אבל כשכמות הכשרון נמוכה (למרות שהראה טאץ׳ לא רע) וכשהיכולות ההגנתיות כל כך לוקות בחסר בתחומים בהם יהיה לו קשה להשתפר, לא נראה שהוא מסוגל להגיע למקומות שכביכול צופו ממנו.

כל שאר שחקני הנבחרת יצטרכו לעשות שינויים ושיפורים במרכיבים שונים כדי להיות רלוונטים בכלל לרמת ליגת על, כשחלקם לא יוכלו בכלל להגיע לזה בשל רמת כשרון/יכולות פיזיות שלא מתאימות לרמה. נשמע לא משהו, נכון? לא נכון. כי כשמצרפים שחקנים מהשנתונים האלה שלא הגיעו לטורניר כדוגמת דני אבדיה, נועם דוברת וטל פלד, מגלים חמישה שחקנים מהשנתונים הרלוונטים שהולכים לכיוון של שחקנים מובילים בליגת העל ומלא. אמנם לא איזה התפוצצות, אבל מספר לא נמוך בכלל.

9. אם כבר מסתכלים על העתיד, שווה לחשוב איך תראה הנבחרת בשנה הבאה, כשבאמת יהיה על מה לשחק והיא תצטרך לא לרדת דרג. יהל מלמד, דורי סהר, גור לביא, לוטן אמסלם, יונתן אטיאס ויהונתן לוי יעברו את הגיל המתאים, זה אומר שנשאר עם קו אחורי זהה לזה שראינו באליפויות האחרונות, כשנועם דוברת צפוי להתכונן לדראפט ולא להגיע בעוד טל פלד יגיע בתקווה שיהיה בריא כחיזוק. הנבחרת אמורה להתבסס בצורה כבדה על שנתון 2002, כלומר השחקנים ששיחקו בטורניר הזה ועוד תוספות שנשארו בבית כדוגמת אוהד דקל, אליעד טל ואחרים. בשנתון 2003 יש אולי שניים-שלושה שחקנים שיוכלו להצטרף מכיוון שהוא שנתון חלש בבסיסו, לכן גם צפוי חיזוק משנתון 2004. סביר שגם בשנה הבאה נראה שיטה דומה, ועם קו אחורי שנשאר זהה זו לא סיבה לדאגה ברמה ההישגית.

10. מי שהגיע עד לכאן הוא ככל הנראה סוג של מטורף כמוני, ולכן אהיה מנומס ואזמים אתכם לצרוך עוד ולהשלים טורים קודמים על משחקי הנבחרת השבוע בפייסבוק שלי Maayan Morr. מעבר לזה, תמיד כיף לדבר בטוויטר שם אני הרבה יותר פעיל ב-@maayanmorr

עתודה גברים 2021. יצליחו להשתלב כשחקנים לגיטימיים בליגת העל? (צילום: fiba.com)