"אני חושב שהצלחנו בענק"

הקדנציה בת השנתיים של דוד אלהרר בקבוצת הבוגרים של הפועל מגדל העמק אמנם הסתיימה עם אפס הופעות בפלייאוף העליון, אבל אם תשאלו כל אחד מאנשי המועדון, וכן - גם את אלהרר עצמו - היא הייתה מוצלחת במיוחד. "אי אפשר להסתיר את העובדה שהיה איזשהו אלמנט של אכזבה", סיפר אלהרר, "אבל המטרות שלנו היו אחרות. לא היה קל להביא לכאן שחקנים, התקציב היה מהנמוכים בליגה, אז באנו וניסינו לעשות מהלך אחר, להקים מיני קולג', לתת צ'אנס אמיתי לחבר'ה צעירים. אני חושב שהצלחנו בענק". אלהרר, בן 37, תושב קריית חיים, גדל בכלל באשדוד. הוא החל את קריירת האימון שלו במחלקת הנוער של עירוני ר"ג, המשיך לחולון, ורק לאחר מכן קפץ לאזור הצפון ושיתף פעולה עם אוהד יתום בהפועל יקנעם/מגידו. עפולה הייתה תחתנו הרביעית כמאמן נוער, ובחודש ספטמבר הוא יפתח את עונתו השישית כמאמן במועדון, והראשונה כמנהל מקצועי. "עפולה נמצאת בתווך שבין עמק יזרעאל לגלבוע, שני מועדונים עם מחלקות נוער מפוארות, האחד מימין, השני משמאל", סיפר אלהרר. "היינו צריכים להסתמך לא מעט על חבר'ה מקומיים, וגם זה היה לא ממש פשוט כי גם המקומיים הטובים היו מסתכלים הצידה. עפולה היא לא נקודה אסטרטגית מספיק שהיה קל להביא אליה ילדים, ונעשתה כאן לא מעט עבודה של היו"ר יוסי מלכה ומחזיק תיק הספורט בעירייה עודד פרל". כבר בעונותיו הראשונות כמאמן נוער העלה אלהרר את קבוצת הילדים של הפועל חולון לליגה הלאומית. מסלול דומה הוא גם עשה עם קבוצת הילדים בהפועל יקנעם/מגידו, ואת קבוצת הנוער של עפולה הוא העלה פעמיים לליגה הבכירה לנוער - הלאומית וליגת העל. בין לבין גם הוביל את נבחרת תיכון ליאו-בק מהליגה המחוזית לליגת העל של בתי הספר יחד עם ליאור אנגלמן, וכאמור - גם הפסיק לאמן את קבוצת הבוגרים של הפועל מגדל העמק והפועל עפולה. איזה אתגרים לדעתך יש למאמן שנמצא כל הזמן בשתי מסגרות שונות - נוער ובוגרים? אימון נוער תמיד היה תחום שקרוב לליבי, יחד עם השאיפה לקחת קבוצת בוגרים ולהעלות אותה לליגת העל. צמחתי מהקט-סל ובתי הספר לכדורסל עד לקבוצות הנוער. החיבור בין הבוגרים לנוער מפרה אותך כל יום, נותן לך פרופורציות מתאימות. לאמן שתי קבוצות זה אומר לקיים שני משחקים בשבוע, כך שאתה נמצא תמיד בעשייה. היתרון בימים האלה הוא שבכל מקום בו אתה נמצא יש חידושים. הטכנולוגיה הולכת ותופסת מקום משמעותי באופי האימון ומסייעת לנו לפתח שחקנים צעירים ולא פחות חשוב מכך - גם אנשים מוצלחים. היום, כשאני מסתכל אחורה, הגאווה שלי היא לא רק בשחקנים שגידלתי אלא באנשים שהלכו למקומות אחרים והצליחו בהם כמו בוגרי סירות ויחידות מובחרות. העבודה במקביל בין הבוגרים לנוער רק עזרה לי. גם בתקופות בהן לא הלך בבוגרים החבר'ה מהנוער באו עם חיוך ונתנו אנרגיות אחרות שיכולתי לקחת אותן איתי לבוגרים, ולהפך. כמאמן בוגרים אתה לפעמים נאלץ לקחת החלטות שהן לא רלוונטיות כמאמן נוער כמו לשחרר שחקן, להחליף זר וכו'. העבודה במקביל רק תרמה לי ואני חושב שאמשיך לעשות אותה כל עוד אני יכול. תמיד ארצה לשמור על זיקה ועל כמה שעות בשבוע עם נוער, זה עושה אותי מאמן יותר טוב. סיפור מיוחד שמלווה אותך לאורך השנים? היה ילד שאימנתי במחלקת הנוער של חולון. כשהוא הגיע להתאמן עם הקבוצה הוא לא היה מהילדים המקובלים חברתית, בחור שסבל מעודף משקל ותמיד היה בצד, אבל הכדורסל סלל עבורו דרך אחרת. היום הוא מדריך בחדר כושר, מאמן כדורסל. דווקא מהמקום שהוא היה בו הוא הלך והחליט לעזור לאנשים אחרים. אנחנו שומרים על קשר עד היום. שחקן גדול הוא אמנם לא יצא, אבל אחלה בנאדם דווקא כן. מה לדעתך מייחד את הכדורסל בעמק ביחס למקומות אחרים בארץ? לפני שהגעתי לעפולה אימנתי ביקנעם / מגידו, למעשה זה היה המקום המועדף עליי כשהגעתי לצפון למרות שהיו לי אופציות אחרות. בהתחלה - זה היה מאוד מוזר. הגעתי מאשדוד, עיר שיש בה כדורסל אבל היא בעיקר עיר של כדורגל. הייתי בטוח שזה מה שאגלה גם בשאר המקומות שאהיה בהם בארץ אבל בעמק זה היה משהו שונה. הכדורסל כאן הוא הספורט הדומיננטי, אתה מגיע ובכל מקום יש מחלקות כדורסל, אנשים אוכלים ושותים סביב הכדורסל - מגידו, עמק יזרעאל, עפולה - תרבות שלמה של שחקני עבר ומאמני עבר מצוינים גדלו בעמק בכלל ועפולה בפרט. העמק חי ונושם כדורסל ואין מקום שני לו בקטע הזה. יש סיבה מיוחדת שבחרת דווקא בעפולה, אל מול שני מחלקות הנוער הגדולות שעוטפות אותה מסביב? רציתי להגיע למועדון בו אוכל להביא את ה"אני מאמין" שלי ולהשפיע כמה שיותר מהר, ולכן העדפתי מקום כמו עפולה על פני מקומות גדולים. רציתי להרגיש טוב ולהמשיך את הדרך שאני מאמין בה. סה"כ בעשר שנים הגעתי למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם. אני מסתכל על מה עשינו בעפולה ועל מה שעשינו במגידו קודם לכן יחד עם אוהד יתום - לקחנו מקום והרמנו אותו יחד למקומות אחרים. כל האגודות הגדולות שאבו שחקנים מיקנעם מגידו. הכיף הכי גדול בעפולה הוא שלמרות שבכלל לא שיחקנו בנוער לאומית - היו הרבה קבוצות מליגות בכירות שרצו שחקנים שלנו אבל הם החליטו להשאר בגלל האווירה והאינטימיות שיש במועדון שנתנה לנו את התחושה וההבנה שגם במקומות כאלה אפשר לגדל שחקנים. הכי חשוב היה לי החיבור עם האנשים שעבדתי איתם ולמעשה היה מה שעשה את ההבדל בהחלטה לאן ללכת. ובחזרה לבוגרים. איך היית מסכם את השנתיים האחרונות שלך במגדל העמק? אתה מרגיש שעמדתם במטרות שהצבתם לעצמכם? גם בעונה האחרונה וגם בזו שקדמה לה אני יכול להגיד שעמדנו במטרות. הייתה לנו עונה טובה ואפשר לומר שבמהלכה היה לנו איזה אלמנט של אכזבה כי היינו במקום טוב, רצינו להחזיק בו, אבל לא הצלחנו. היינו ריאליים, הסגל שלנו היה קצר, חווינו פציעות של שחקנים מרכזיים והמומנטום קצת דעך. היה לנו את אחד התקציבים הנמוכים בליגה, וכשהגעתי - באתי וניסיתי לייצר מיני קולג'. לראיה - היו הרבה חבר'ה שרצו להגיע למועדון כי הם מבינים שאפשר לפרוח שם, והיום הם שחקנים טובים בקבוצות טובות בליגה. זו הייתה המטרה העיקרית שלי כשהגעתי למגדל - פילוסופיה ואמונה בשחקן הצעיר. נוכח מציאות של תקציב מינימאלי, כמאמן - אתה צריך גם לדעת לייצר, לאלתר, לחפש מציאות ולהמר על שחקנים. המטרה הראשונה שלנו הייתה לגרום לשחקנים להגיע אלינו, במיוחד כשאין הרבה כסף, ואני חושב שהצלחנו בענק. המטרה המקצועית הייתה להשאר בליגה ולעשות את זה עם כניסה לפלייאוף. בשנה אחת עמדנו מרחק ניצחון משם, בשנה השנייה קצת דעכנו בסיבוב השני, אבל אני בהחלט חושב שהצלחנו. היה איזשהו קו שהנחה אותך בבחירת השחקנים הצעירים שהבאת לקבוצה? לפני הכל - אופי. במקומות בהם יכולתי לשלוט בכך בחרתי בעיקר שחקנים עם אופי, רעב ומוטיבציה להצלחה. צרפתי לקבוצה לא מעט חבר'ה שהיו אנדרדוג ורצו לפרוץ את המסגרת הזו ואהבתי את האופי הלוחמני והיכולת שלהם להגיד "אני אצליח בכל מצב ובכל מקרה". זה היה הקו הראשון שהנחה אותי בחבר'ה הצעירים שרציתי להביא. היו חבר'ה צעירים שעניינו אותי ברמת הפוטנציאל, שלפני שהגיעו למגדל היו יותר שחקני רוטציה ועניין אותי לבוא ולדחוף אותם להיות שחקנים בכירים כמו מקסים קיקוס ולירז אריאלי - חבר'ה שהסתובבו בלאומית אבל אף פעם לא קיבלו את זה שהקבוצה תהיה בנויה עליהם. אתה מאמן של חבר'ה צעירים. איך אתה רואה את התפתחות הקריירה של שחקנים שעברו אצלך בעונות האחרונות? ייבגני חולדוב, אליאב אוחנון ולירז אריאלי עשו השנה קפיצת מדרגה. אריאלי חווה לראשונה העונה איך זה מרגיש להיות קפטן של קבוצה. קלארק רוזנברג הצטרף אלינו בתחילת דרכו בארץ והיום אין כמעט קבוצה בליגה שלא רוצה שישחק אצלה בעונה. אדם הוניג הגיע אלינו לפני שנתיים כרכז שהיה אופציה שניה-שלישית והוא בא ולקח את ההזדמנות, וככה גם עומר טל - שבאמצע העונה אצלנו קיבל אפשרות ללכת לשחק באחת הקבוצות הבכירות בליגה אבל קיבל החלטה להשאר במגדל העמק בגלל ההזדמנות שקיבל בקבוצה. אני שמח שבכל המקרים הללו הצלחתי להוציא יותר מהמקסימום מהסגל שעמד לרשותי. מה היה אופי העבודה באימונים שהצליח להביא את הקבוצות הצעירות והאנונימיות שאימנת להישגים יפים? ברמה המקצועית מה שהנחה אותי זה להביא שחקנים עם רגליים צעירות וטובות. זה היה אחד הגורמים למשחק האינטנסיבי שלנו. פעמיים בשבוע קיימנו שני אימונים ביום, בשאר הזמן היו לא מעט אימוני רשות שכל השחקנים הגיעו אליהם. האימונים היו אינטנסיביים מאוד, לא היינו מוותרים על שום דבר, בטח שלא מבחינה הגנתית. בהתקפה היה קצת יותר חופש, אבל המפתח היה אימונים אינטנסיביים, והרבה מהם. בשתי העונות היו לכם תקופות טובות יותר וטובות פחות. לקראת סוף הסיבוב הראשון לפני שנתיים היינו עם רצף של ארבעה הפסדים רצופים ובהנהלה כינסו ישיבה ושאלו מה אפשר לעשות. אמרתי שאני מאמין בקבוצה הזו ושבסיבוב השני זה יתפוצץ. משם רשמנו 4-5 נצחונות רצופים והיינו כל הזמן במחשבות האם זה יספיק לפלייאוף או לא. שישה מחזורים לסיום העונה כבר ראינו שאנחנו לא הולכים לרדת ליגה, וכנראה שגם לא להיות בפלייאוף. שחקן קיבל הצעה מקבוצה שרצתה לעלות ליגה וביקש לעזוב, אמרתי לו שאנחנו עדיין רוצים לעשות פלייאוף ומשם באמת רצנו 0-4. בסוף, כאמור, עמדנו מרחק ניצחון מהעפלה לפלייאוף. העונה, במהלך הסיבוב הראשון, הגענו לרחובות והפסדנו. באופן שאני לא מרבה לעשות עברתי לאחר המשחק בחדר ההלבשה ונכנסתי בשחקנים כדי שינסו להבין מה הם צריכים לעשות למען ההצלחה הקבוצתית שלנו. אחרי ההפסד הזה רצנו 0-5. בסופו של דבר, מה שהיה חסר לנו בסגל העונה זה עוד שחקן עם נסיון שהיה יכול להוביל אותנו. עם צעירים ברגע שזה לא הולך זה לא הולך. אחרי ההפסד בנס ציונה - משחק שממש לקחו לנו מהידיים, המומנטום שלנו נעצר. מה התכניות לעונה הקרובה? לשנים הקרובות? בעיניי, תפקידו של המנהל המקצועי הוא מאוד חשוב וידעתי שאם אני נכנס אליו אני לא לוקח על עצמי תפקיד משמעותי נוסף אחר, למעט ההמשכיות עם קבוצת הנוער שהתחלתי בה. חשוב לי ללוות ולהדריך את המאמנים שלנו במחלקה מקרוב. לא הלכנו לעשות שינויים מרחיקי לכת ולהביא מאמנים מבחוץ. אנחנו מאמינים בחומר המאמנים שלנו. אני רואה בתפקיד הזה הזדמנות ענקית לבוא וממש להשפיע - לעשות את מה שעשיתי ברמה של הקבוצות שאימנתי ברמה המחלקתית. בעיניי, זה היה החיבור הכי טבעי לעשות אחרי שבאיזשהו מקום כבר עשיתי אותו גם בשנים האחרונות רק בלי הטייטל. בעונה הבאה נקדם פרויקט בין קבוצת הנוער-לאומית שלנו לקבוצת בת של המועדון, שתשחק בליגה א'. הרעיון הוא לדחוף כבר עכשיו את שחקני הנוער שלנו להתמודד מול הפיזיות והאגרסיביות של הבוגרים, כשהם ישחקו יחד עם חבר'ה שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה בקריירה שלהם ורוצים לבוא לעפולה בשביל הפרויקט הזה. כבר בעונה האחרונה היו בקבוצת הבוגרים של עפולה שני שחקנים שגדלו בנוער וקיבלו דקות משמעותיות והמטרה היא שהמספרים האלה ימשיכו לגדול. יוסי מלכה ועודד פרל עשו מעל ומעבר כדי שהפרויקט הזה יקרום עור וגידים. אימנת במחלקת הנוער של עפולה ובקבוצה הבוגרת של מגדל העמק, שהתמודדה עם עפולה בבוגרים. איך זה הרגיש לך? האמת? זו הייתה הרגשה קצת מוזרה. אימנתי את הנוער באולם של הבוגרים, שקיימו אימון מייד אחרינו, אבל הקפדתי שלא להשאר באימוני הבוגרים של עפולה. ידעתי שאני צריך לעשות את ההפרדה בצורה הכי גדולה שאפשר. עפולה הפכה לי לבית, המועדון עזר לי מאוד להתקדם, כמאמן ובכלל. איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים? אני מאוד אוהב את תפקיד המנהל המקצועי במחלקת הנוער, אבל מאמין שאחזור מהר לאמן בוגרים. השנה החלטתי לשים את כל כולי בתפקיד הזה במטה לייצר משהו קצת שונה, לא גדול מידי, אבל איכותי. בחזון - הייתי רוצה לייצר כמה שיותר שחקנים שישתלבו יפה בבוגרים, ולהעלות קבוצת בוגרים מהלאומית לליגת העל. אם זה יהיה כאן בעפולה, עם שחקנים שגידלתי, זו תהיה הגשמת החלום הכי גדולה שלי.