"הכי חשוב - לעלות לשחק בשביל הסמל"

כמעט חודש עבר מאז הדהימה קבוצת נערים א' של עירוני רעננה בחצי גמר הגביע, כשחזרה מפיגור 30 במשחק הראשון לניצחון ענק במשחק השני. אבל עכשיו העיניים של השחקנים הצעירים כבר נשואות לעבר המטרה הבאה - זכיה בגביע. מחר, בערב הגמרים המסורתי לנוער, הם יפגשו קבוצה שכבר הייתה שם אשתקד, מכבי יאיר ראשל"צ.

על הקווים של רעננה אפשר למצוא בחור צעיר, בן 28, לו זאת עונה ראשונה כמאמן ראשי בליגת הנערים. דור ברנר שמו, בעברו שחקן במחלקת הנוער, כיום תל אביבי, נשוי טרי, ובעל תואר בפסיכולוגיה שבשבילו הבחירה בקריית האימון הייתה קלה.




"גדלתי בתור שחקן במחלקת נוער של רעננה, שיחקתי הרבה שנים תחת רון נווה. כשהשתחררתי מהצבא מאוד רציתי לחזור למקום שגדלתי בו ולערכים שאני קיבלתי, קצת לתת חזרה למקום."

"נערים א' היא ליגה מאור רצינית." מספר ברנר על האתגר שהציבו בפניו השנה, כשקיבל את אחת הקבוצות הנחשבות של המועדון. "השנה החליטו לשנות קצת את המבנה ויש 3 מחוזות במקום 4. זה מחייב את הקבוצות להיות הרבה יותר אינטנסיביות, הליגה הרבה יותר תחרותית."


לאורך כל הראיון, ציין ברנר כי לקבוצה שלו יש חיבור מיוחד בין השחקנים, וזה מה שמייחד אותם. ברעננה יש סיפור נוסף מאחורי הקלעים, כשחצי מהשחקנים משתייכים למגזר הדתי (3 חובשי כיפה ו-3 מסורתיים). בימים בהם החברה הישראלית והתקשורת רועשת וגועשת על חוקי מרכולים וגיוס, יש קבוצה שמוכיחה שאפשר גם אחרת.

"ברעננה יש כמות מאוד גדולה של דתיים. אין הבדל באימונים, אין יחס אחר לשחקן אם הוא חילוני או דתי. אנחנו מקפידים על עניין השבת, לא מתאמנים בשבת, אימונים בשישי מסתיימים לפני, במוצ"ש אם צריך מתאמנים. מאוד מכבדים את זה. אחרי המשחק בחצי הגמר היה צום (ערב פורים), וכל השחקנים במקום ללכת לאיזה מסעדה הלכו לאחד החבר'ה הדתיים וקראנו במגילה כולנו יחד. זה חלק מהחיבור. אני חושב שהם מוסיפים המון, בעיקר באופי, חבר'ה מאוד מאמינים וזה מאוד משפיע על הקבוצה."


בואו נחזור רגע לאחור. באמצע ינואר נסעה קבוצת הנערים של רעננה לעין חרוד שבצפון, שם חטפה תבוסה כואבת 61:91. "השעה וחצי נסיעה חזרה הייתה מהשקטות שחוויתי בחיים שלי. אבל אחרי שאתה מלקק את הפצעים אתה מתחיל לחשוב איך עושים את זה." נזכר ברנר באותו משחק בצפון. "גלבוע קבוצה מצויינת והגיע לנו להפסיד שם (עין חרוד) 30 הפרש, אולם מאוד ביתי, חוויה מאוד יוצאת דופן לילדים. פעם ראשונה שהם נתקלו בזה."

אז מה עושים הלאה? איך מגיעים למשחק שאתה מתחיל אותו במינוס 30? "זה מאוד תלוי בקבוצה ובאופי של השחקנים. אני חושב שזה הסיפור, לא סתם אמרתי אופי. צריך גם אופי כדי לחזור מ-30 הפרש ולהאמין שאתה יכול, והחברה האלה באמת האמינו. זה מה שמיוחד פה. אחת ל זה קורה באמת שהאמונה מתחברת עם המציאות, וננסה גם עכשיו לסגור את הסיפור. באמת האמנו."

אבל לא רק עם האמונה בניצחון עלו שחקני רעננה לגומלין בחציא הגמר. "בתור אחד שגדל ברעננה ומאמן פה במחלקה, אני מאוד מאוד מחובר למועדון וגם הילדים גדלים עם גאוות יחידה וזהות למועדון. הדבר היחיד שהיה לנו חשוב זה לעלות ולשחק בשביל הסמל, לעלות לשחק טוב, ולנסות לנצח את המשחק. ומשם אמרנו שנראה לאן זה הולך. כשבמחצית היה 20 הפרש, אז אתה מבין שזה יכול ללכת לכיוון שלך, ושם הדברים כבר הסתדרו מעצמם."


סיפור הקאמבק של רעננה כיכב במדורי הספורטי וברחבי הרשת, אבל עכשיו הגיע הזמן לרדת לקרקע ולהתרכז במשימה האמיתית - לזכות בגביע.

"אחרי המשחק היה שבוע שבאמת היינו פחות טובים, באופן טבעי זה הגיוני. אני חשוב שברגע שההייפ הזה של המשחק הגיע חזרה, הילדים מעצמם באופן טבעי התחילו להרים את האנרגיות. אם עכשיו בתור המאמן אני צריך לדבר על מוטיבציה אז אני כנראה לא בענף הנכון. הילדים באים בטירוף והתפקיד שלי זה ההפך, קצת עכשיו להכווין אותם ולהרגיע אותם, לא מעבר.

ראשון קבוצה מצויינת, נפגשנו איתם בליגה פעמיים, פעם אחת ניצחנו פעם אחת הפסדנו. אנחנו היחידים שניצחנו אותם השנה. אני לא אוהב להתעסק במי פייבוריט ומי אנדרדוג ובמשחק אחד אי אפשר לדעת. זה פשוט לבוא להיות מאוד מאוד מרוכזים, להילחם ומעבר לזה כבר לא בידיים שלנו. מה שיקרה באותו יום אני בטוח שיהיה מיוחד, אני מבטיח שנעשה את המיטב."


מי שכבר יצא לו להיות בעבר בערב גמרים אחד או שניים, יודע שמדובר בחוויה מיוחדת. אולמות מלאים, המון קהל שכולל הורים וחברים שדוחפים, שידור טלוייזיה, בהחלט מעמד שיכול להיות מרגש לשחקנים צעירים בפעם הראשונה. אבל ברנר, שגם לו זאת תיהיה פעם ראשונה, נשאר רגוע.

"יש משהו מיוחד מסביב שקורה, אבל אנחנו מנסים לא להתעסק בזה. עדיין לא היה גביע בגיל הנערים בעירוני רעננה וזה משהו שחשוב לילדים להיות חלק מהמסורת. לא נשאבים לבלאגן שקורה מסביב, ואני מקווה שהדברים באמת יסתדרו לטובה. אנחנו עושים את ההכנה המיטבית ונדע רק ביום ראשון.

יהיה משחק כדורסל מוזר, זה משהו קצת אחר ובטוח מרגש. במצבים כאלה אתה חוזר לבסיס ולהרגלים, ואם ההרגלים שלנו יהיו מספיק טובים ואם הם יעמדו במבחן אז אנחנו נהיה בסדר. יש פה הרבה עניין מנטלי, מה שלא יהיה אנחנו הולכים על זה ביחד, אני וילדים."


רוב המאמנים כיום, שאינם שחקני עבר, מתחילים את דרכם באימון בגילאים הצעירים, ומשם מתקדמים לבוגרים. אצל ברנר הכיוון די ברור.

"אני קיבלתי החלטה עם עצמי שכדורסל נוער זה העולם שלי, אני מאוד מאמין בעבודה עם בני נוער ככלי חינוכי. 11 החבר'ה שיש פה בקבוצה עוברים שנה משמעותית שאני יודע שהם ייקחו אותה להמשך, הם יבינו את זה רק עוד כמה שנים, אבל זה בעיקר ההתעסקות שלי. לראות איך אני משפיע על הילדים האלו להמשך בעיני זה הרבה יותר מעניין מעוד כמה שחקנים שמקבלים מאות אלפי דולרים."


שאלות קצרות לסיום:
אלופה בנוער? נדע לפי מי שתיקח את הגביע ביו ראשון, אני חושב שאחת מבין השתיים שיהיו בגמר (עמק יזרעאל ומכבי ת"א) .

מודל לחיקוי? אני אשאר עם הקלישאה - אבא שלי ז"ל. ביום של המשחק אני אסע לבקר אותו בבית קברות, ואני מקווה שאני אביא לו גם גביע.

אם לא היית מאמן? אני מאמן לא משנה מה אני עושה, גם אם אני מתעסק בעוד דברים אני בראי של מאמן, זה משהו שבאופי שלי שגדלתי איתו. אם לא מאמן כדורסל, מאמן במקום אחר.

אוכל חמץ בפסח? כן. מאמין בלכבד, אבל חילוני לגמרי.

את הילדים שלך תשלח לשחק כדורסל? הכי חשוב שיהיו במסגרת שמתעסקת בספורט, מה שהם יבחרו לא אכפת לי. יש ערכים בספורט שאתה לא יכול לקבל במקום אחר, וזה האקס פקטור, בנוער של היום זה הבדל.

מתגעגע להיות שחקן? לא, סיימתי עם הפרק הזה.