המלחמה על הזכות להפסיד ללברון

זאת הייתה פשוט סדרה מצויינת וכל כך מהנה לצפייה. אחרי שמיאמי ניצחה אותה בשישה משחקים, המאזן הסופי הוא  675:674 (דווקא לסלטיקס). באמת שהגיע לנו משחק 7 בסדרה הזאת.

זו הייתה גם סדרה מאוד מוזרה. לעיתים היה נדמה שההיט משמעותית טובים מהסלטיקס - הם חונקים אותם הגנתית, סוגרים את הצבע, מונעים מבטים ממי שהם לא רוצים שיזרוק, והתקפית, תמיד יהיה מישהו שיגיע עם היד החמה - רובינסון, הירו, דראגיץ ואז גם באטלר ובאם. מצד שני, היו פרקים שנראה כאילו בוסטון כ"כ יותר טובה, ואם היא לא תנצח זה רק כי יגמר לה הזמן. והכי מענין? ההבדלים האלה לא היו ממשחק למשחק, לפעמים אפילו לא בין מחצית למחצית אלא ממש בתוך הרבעים.

הפלייאוף הזה, והסדרה הזאת במיוחד מסמנים את שובה של ההגנה האזורית. מיאמי הפתיעה עם דקות ארוכות של אזורית שבלבלו את הסלטיקס ועד שהם מצאו לזה פתרון כבר היו בפיגור 2:0. במשחק 3 הסלטיקס וויתרו קצת על השלשות, התחילו ללכת לטבעת וזה החזיר אותם לסדרה.

לא הייתי מאמין שאצטט דווקא את ארז אדלשטיין פה, אבל כדורסל זה כנראה באמת משחק של הרגלים. ברגע שהסלטיקס נכנסו ללחץ במשחק השישי הם חזרו רק לשלשות, וקבלו 3 דקות של 13-0 ברבע האחרון שהכריעו את הסדרה. 

זו היתה הסדרה שבאם אדבאיו הפך מהאיש שכולם אוהבים לאהוב, לסופרסטאר מוכח. את משחק 5 הוא לקח ללב וגם את האחריות על ההפסד. במשחק 6 הוא בא לכפר. עם 32 נק' ו-14 ריב' ובעיקר כמה דקות מופלאות שהביאו למהפך והכריעו את המשחק. כל זה מעמדת הפוינט - סנטר, כשהוא ממש מוביל את הכדור להתקפה.
במהלך משחק מספר 3 היה מהלך של התנגשות ראשים בינו לגראנט לוויליאמס. וויליאמס טס לפרקט, באם ליטף את הלחי כאילו הרגיש משק כנפי פרפר. ומיד הרים את הראש כדי לקבל את הכדור מתחת לסל.

בסרט הבא של גיבורי העל אני מקווה שידעו לעשות את הליהוק הנכון. אה, והיה גם את הדבר הזה, אולי הבלוק הגדול בתולדות הפליאוף (אחרי ההוא של לברון על איגי). אגדה:

Do you realize the strength you need to have to do this to anyone - let alone Tatum???

You really are @Bam1of1 pic.twitter.com/elIbrkMfGS

— Jorge Sedano (@Sedano) September 16, 2020

וגם ג'ימי באטלר זכה לרדמפשיין. גאולה. אמרו עליו שהוא חבר גרוע לקבוצה. היו סיפורים מכאן עד מינסוטה. הוא צחק על כולם. רק דבר אחד כדאי שיזכור - הקטע של לתת לאחרים לפרוח, ולבוא רק ברבע האחרון זה נחמד אבל עד מקום  מסויים. מול הלייקרס כבר לא יהיה כ"כ קל לתת למשחק לזרום ולחזור מפיגורים גדולים.

ומה לגבי הסלטיקס אתם שואלים? מצד אחד הם צעירים. ומבטיחים. טאטום נתן עוד קפיצה, ג'יילן בראון כבר אולסטאר בעצמו, קמבה הוא לא קיירי אבל נראה שהוא מתאים להם יותר ויש שם בסיס מצויין. מצד שני יש הרבה בעיות. גורדון היווארד עובר מפציעה לפציעה ועוד רחוק מלהוכיח שהוא שווה את הכסף. מרקוס סמארס - הוא מרכיב חשוב בקבוצה מנצחת אבל חייב להבין יותר טוב את מקומו.

הרוב מתים עליו, לי קצת מציק השילוב של כאילו בולדוג אבל גם פלופר. הוא תמיד רוצה הכי מכולם אבל לא תמיד מודע למגבלות. 22 זריקות במשחק האחרון זה בדיוק מה שהיריבה היתה רוצה לראות ממנו. בשני הנצחונות של בוסטון בסדרה הזאת הוא זרק 9.5 זריקות למשחק. ב-4 ההפסדים – מעל 16 למשחק. האם אי פעם יבין את זה?

נראה שזו הייתה ההזדמנות הגדולה שלהם. שנה הבאה פילי כבר יהיו טובים יותר, מילווקי וודאי יביאו ליאניס כל מה שירצה כדי שישאר ולהם כבר יהיה קשה הרבה יותר.

אז מה לא היה בסדרה הזאת? טיילור הירו הרוקי שקולע 37 נק', הכי הרבה מאז מג'יק מול פילי, ווטרן כמו איגודלאלה שנראה לא שייך ואז קולע 15 מכריעות ב-100% מהשדה כדי להגיע לסדרת גמר שישית ברציפות, דראגיץ', החבר של לוקה מסלובניה נותן הצגות. מיאמי קבוצה שכייף לאהוב, האם זה יספיק עד הסוף?

והנה אנחנו לפני תחילת סדרת הגמר, בהמשך נביא גם פרוויו לסדרה שתתחיל בלילה בין רביעי לחמישי. יש לנו לראשונה בהיסטוריה של הליגה גמר בו 2 הקבוצות לא היו עונה קודמת אפילו בפלייאוף. בפן האישי, מיאמי כייפית מאוד, מלא שחקנים שהם אהבה בלב, אבל העדפתי את בוסטון.

ובמערב, קיוויתי מאד לדרבי של LA, ומכשזה לא קרה התפללתי לאלוהי היוקיץ' אך ללא הועיל. מעניין אם מיאמי יצילחו לדגדג את הענק מ-LA.