מאחורי הספסל: חצי הדרך לפלייאוף

 לא 7, לא 25, לא 1 ויודעים מה, אפילו לא 88. מספר המזל בשנים האחרונות היה הרבה יותר משעמם. 12. כמעט בכל העונות האחרונות, קבוצה שהשיגה 12 נצחונות במהלך העונה הסדירה - מצאה את מקומה בפלייאוף. היו מקרים בהם מה שהכריע בסופו של דבר היה יחס פנימי בין שתי קבוצות שהגיעו לאותו המאזן, אבל עם פחות מ- 12 נצחונות - כמעט ולא היה על מה לדבר. קונקרטית? סיבוב שלם מאחורינו, ואף קבוצה, גם לא המוליכה מנס ציונה או סגניתה מבאר שבע, עדיין לא הצליחה להבטיח לעצמה את המקום בפלייאוף. מהצד השני, עירוני רמת גן יכולה להפסיד עוד שלושה משחקים, ועדיין להיות שם.

אבל בואו נדבר על החלק היותר מעניין של הטבלה, המקום בו בערך 70% מקבוצות הליגה צריכות לנצח בסך הכל 5-6 משחקים לאורך כל הסיבוב השני, כדי להיות בפלייאוף, על פי אותה התיאוריה שאולי נפריך בעוד רגע. הפועל רמת גן / גבעתיים, ממרומי המקום השלישי, כבר סופרת 8 נצחונות (אחד פחות מהמוליכות), אחריה - לא פחות מ- 6 קבוצות עם 7 נצחונות כ"א, ועוד 3 קבוצות (בהן תמצאו גם את עפולה, לדוגמא) שסיימו את הסיבוב הראשון עם 5-6 נצחונות. המסקנה המתבקשת היא שהשנה כרטיס הכניסה לפלייאוף יהיה יקר יותר, בעיקר בגלל שקשה להאמין שהליגה הזו תתפצל לאיזשהו מקום השנה. כמה יקר? יכול מאוד להיות שקבוצה שתסיים את העונה עם 13 נצחונות תמצא את עצמה בפלייאוף המקביל.

בתחילת הקיץ דיברנו אתכם על רמת הזרים בליגה שעלתה העונה מדרגה, עניין שבא ליידי ביטוי בסטטיסטיקות האישיות שלהם, אבל לא רק. לאורך כל העונה שעברה, לא פחות מ- 10 קבוצות ביצעו לפחות שינוי אחד בעמדת הזרים, שינוי שנבע מצורך מקצועי, שבחלק מהמקרים הוכיח את עצמו (מגדל העמק, גליל עליון), ובחלק האחר של המקרים (באר שבע, עירוני ר"ג) - לעולם לא נדע. מעפולה שהגיעה עד לחצי הגמר (וסבלה מהרבה חוסר מזל מחד, אך עדיין נפלה עם דריוס מורו) עד אשקלון ויבנה - שסיימה את העונה בלי זרים בכלל, שנשרו לארצית. מבין ארבעת הקבוצות שלא שינו מאומה בעמדות הזרים תמצאו את האלופה - גלבוע / גליל, סגניתה - קריית אתא, הקבוצה שכמעט הדיחה אותה - כפר סבא, והפתעת העונה - רעננה. ונראה שהפעם ידעו להסיק מסקנות.

13 מחזורים עברו, ונראה שמעמדם של רוב הזרים בליגה - איתן. רק 5 קבוצות ביצעו השנה חילופי זרים מתוך צורך או הצדקה מקצועית. שתיים מהן (ואולי אפילו, שלא במקרה) - רמת השרון ועירוני ר"ג - נועלת את טבלת הליגה, כשלאחרונה אפילו נגמרו האופציות לבצע שינוי נוסף שכזה. אצל ה- 3 האחרות - קריית אתא, הוד השרון ומגדל העמק, השינוי היה בינגו (דומיניק פוינטר, ורנון טיל וכריס גאסטון) - והן יצאו ממנו למאזן חיובי. על מעמדם של הזרים האחרים בליגה - כנראה שלא תמצאו מילה רעה. דייויד הווארטס? לי רוברטס? ג'ף אלן? סמי גיבנס? דנזל לוינגסטון? הם כאן איתנו, כדי להישאר.

:סוף סיבוב הוא הזדמנות נהדרת לרוץ בלולאה על טבלת הליגה. הנה התוצאות

לפני פתיחת העונה כולם דיברו על מאבקי האגו שהולכים לפגוע בעונה של נס ציונה, אחרי פתיחת העונה כולם אמרו "אמרנו לכם", אבל איכשהו אחרי 13 מחזורים הכל התייצב. חילופי המאמנים עשו את שלהם, השכיחו את הכוונות לבצע חילופי זרים (זוכרים מה כתבנו 2 פסקאות למעלה?) ושמו אותה במקום בו כולם חשבו שתהיה בתחילת העונה (אבל לא במאזן שמישהו מכם היה מוכן להמר עליו). נס ציונה כבר הפסידה העונה פעמיים בבית, אבל היא עדייןקבוצת ההגנה הטובה בליגה (סופגת 71.7 נקודות למשחק), ואחרי שכל הקלפים נטרפו מחדש - היא סיימה את הסיבוב הראשון כשבילי מקשפרד קוטף את תואר השחקן הכי יעיל שלה עד כה.

מהחצי הראשון של העונה יצאה באר שבע עם שלושה הפסדים שפגיעתם באגו היו גדולים יותר מפגיעתם במיקום בטבלה, אבל אז הגיעה ההתפוצצות במשחק גביע המדינה נגד ראשון לציון, והשאר היסטוריה. קשה למצוא ברומטר משמעותי יותר ליכולת שהציגה הקבוצה בחלק השני של הסיבוב ביחס לחלק הראשון שלו יותר מאשר ג'ף אלן. אלן הוא הזר שמשחק הכי פחות דקות בליגה העונה (24:40) אבל לנוכחות שלו, או ליתר דיוק לחוסר הנוכחות שלו - יש את ההשפעה הכי גדולה בה. למרות שההתקפה שלה עדיין לא שוטפת (76 נקודות בממוצע למשחק), בהגנה ב"ש עשתה חיים קשים כמעט לכל קבוצה שפגשה. ובדיוק בגלל זה היא במקום השני.

הסיפור מבחינת הפועל ר"ג / גבעתיים העונה נע בין שניים - הקהל הטוב בליגה והישראלי הטוב בליגה. ועל שניהם אין כרגע עוררין. יניב סולומון כבר היה במעמד הזה בתחילת העונה שעברה, ונראה שהשנה הוא משלים בדיוק את הפער שמנעו ממנו להיות גדול באמת על הליגה הזו - יציבות. למרות יכולות הקליעה הגבוהות (עשירי עם 19 נקודות), סולומון עדיין לא נמצא בין 20 השחקנים היעילים בליגה, נקודה לשיפור לקראת הסיבוב השני. הצטרפותו של אורי קוקיה באמצע הסיבוב הוסיפה הרבה לקבוצה, שהתבססה בעיקר על התפוקה של סולומון וצמד הזרים, ונראה שעם גארד נוסף בכלל יהיה שם שמח.

את מרכז הטבלה מאכלסות בעיקר הקבוצות הפחות יציבות של העונה, ויש כאלו מספיק. כפר סבא, שדווקא פתחה נהדר את העונה, היא הראשונה. אחרי שהציגה יכולת אדירה במשחקי פתיחת העונה, שבהתחשב בעובדה שהתבססה על חמישה שחקנים ששותפו במשך 180 דקות הייתה אדירה עוד יותר - איפשהו היא נתקעה באמצע, ומשם נעה בין הפסדים בפער שנע בין 20-30 נקודות לנצחונות דומים. אין אמצע. כפר סבא סיימה את הסיבוב כקבוצת הריבאונד הכי טובה בליגה (44 כ"ח למשחק, כמעט 14 בהתקפה), אבל יותר מכך - תרצה לקחת איתה הלאה את קפיצת המדרגה של שני הגארדים הבכירים שלה - עדי כהן סבן וגל גילנסקי.

שניה לכפר סבא היא קריית אתא, שפתחה את העונה רע, עשתה שינוי בעמדת הזרים כשצרפה את דומיניק פוינטר, והחלה לנצח. היחס המוזר בין נצחונות החוץ של הקבוצה (5) לנצחונות הבית (2) הוא שאלה שאפילו בקריית אתא לא ממש בטוחים איך לענות עליה, אבל סך הכל נוכח הצפיפות בליגה קשה היה לראות את הקבוצה משיגה הרבה יותר. חוסר היציבות של הקבוצה השתקף בעיקר בחוסר היציבות של השחקנים המובילים שלה, החל מדאליס ג'ויינר, שקצת פחות מזכיר את הדומיננטיות שאפיינה אותו בשנים האחרונות דרך הישראלים (גל חלמיש רק עם 4.5 נקודות למשחק, למשל). עד כמה חושבים על חיזוק בקבוצה לקראת הסיבוב השני

היה מי שהגדיר את הקאמבק של מגדל העמק בעונה שעברה כ"צירוף מקרים מוצלח", אבל אז הגיעה העונה הנוכחית והוכיחה שכבר יש פה שיטה. דוד אלהרר קיבל קבוצה לא יותר עמוקה או מנוסה מזו שהייתה לו בעונה שעברה, הסתפק בחילוף משמעותי אחד (כריס גאסטון), ומשם נתן למכונה לעבוד. לא הרבה קבוצות ידעו להתמודד עם הקו האחורי הצעיר והאנרגטי של מגדל (כפר סבא, שידעה, ניצלה זאת היטב), או עם הדומיננטיות של הזרים שלה, וסה"כ כמעט בכל ערב היה שחקן אחר ששדרג את היכולת שלו ועשה את ההבדל, בעיקר במשחקי הבית (90 נק' בממוצע). אחד מהם, ייבגני חולודוב, עשה את אותו הדבר בדיוק בארצית לפני שנה.

הרבה מאוד זמן שלא זכינו לראות פה קבוצה התקפית כל כך מובהקת כמו הפועל חיפה, שכבר מהקיץ הבהירה שהיא הולכת לנצח פה עם ריכוז מאמץ בצד אחד. חיפה קולעת קרוב ל- 90 נקודות בממוצע למשחק, 6 יותר מסגניתה (כפר סבא) ו- 20 יותר מאחרונה (רמת השרון), עם למעלה מ- 10 שלשות למשחק. גם כאן עברה הקבוצה מיני משברון בנובמבר, אבל מצאה את הדרך להשתחרר ממנו יפה. קינו ודייויד - צמד הזרים היעיל בליגה - חולקים יחדיו כמעט 50 נקודות משותפות, פרסלני, משגב וזינדר משלימים יפה את החסר, ועל המקהלה מנצח הרכז הכי טוב שתזכרו מהעונה הזו - אילן נניקשוילי, שמחזיק ביחס נדיר של 2.8 אסיסטים לזריקה.

כבר דיברנו על קבוצות שהצליחו לעשות את השינוי המיוחל באמצע העונה אחרי שינוי בסגל, אבל רחובות היא הדוגמא ההפוכה. את פתיחת העונה המהוססת שלה וחוסר היכולת לנצח משחקים במאני טיים היה ניתן לתרץ בהיררכיה לא ברורה ובחוסר תיאום עם צמד הזרים, אבל הדבר היחיד שקרה מאז ברחובות, הוא שום דבר. ההיררכיה הלא ברורה הפכה ליתרון כשבכל ערב שחקן אחר התעלה, צמד הזרים הוכיח שאפשר להשפיע גם מבלי להפציץ, והניסיון - בכל זאת, גור פורת וגל איתן, התחיל לעשות את שלו במשחקים הצמודים שהלכו לאיבוד בהתחלה. את החצי השני סיימה רחובות עם 6 מ- 7, הכי טוב שקבוצה עשתה בליגה העונה.

בקיץ האחרון דיברו בהוד השרון על עונת חצי גמר פלייאוף. איכשהו מנסים לדבר על זה כמעט בכל עונה, אבל תמיד קורה משהו לא מתוכנן בדרך. הפעם זה עבר בעיקר דרך סאגת איגור סימין. הצטרפותו של ורנון "מיסטר טריפל דאבל" טיל הוסיפה לקבוצה של חנן הירשוביץ' עוד שחקן מטרה ושחררה אוויר לכרמל בוכמן בצבע, ונראה שלמרות הפציעה של גל טסלר, שייעדר לפחות בחודשיים הקרובים, בקבוצה מצליחים למצוא את הפתרונות המתאימים. סטרום וורן הפך בשקט להיות אחד הזרים היעילים בליגה, ואחרי 3/4 בשבועות האחרונים משהו מתחיל לקבל צורה. הוד השרון מחזיקה עד כה ב- 6 ניצחונות. זוכרים כמה צריך בשביל להגיע לפלייאוף?

את תחושת התסכול של עפולה מהמחצית הראשונה של העונה קשה לתאר במילים. ההסתברות ששחקן ישבור את שתי ידיו באופן זהה בדיוק תוך שלושה חודשים היא לא נדירה, היא מחרידה. ועדיין, כשבמאזנה חמישה נצחונות מצד אחד, אבל קו אחורי מהמוכשרים בליגה מצד שני - העונה של עפולה עדיין לא הלכה לשום מקום. משהו בהימור על שני זרים דומיננטיים בקו הקדמי - טרידוול וקאנון, אמור היה לעבוד, אבל חטף מהלומה (עם שניהם יחד הקבוצה לא הפסידה אפילו פעם אחת), ואיתה גם היכולת של עפולה לייצר נקודות ולהיות אחת מקבוצות ההתקפה האטרקטיביות בליגה. זה עוד ישתנה, והסיבוב השני של עפולה אמור להיות קצת יותר אופטימי.

פתיחת העונה הנהדרת של רעננה לא הייתה תוצאה של המשכיות (כל שחקני הסגל מלבד שניים - עזבו) אלא של דרך - קשיחות בהגנה ומשמעת קבוצתית, שנקלטה מהר מאוד. "פגרת אליפות אירופה לנוער" קטעה את המומנטום ואילצה את ברק פלג להטמיע אותה מחדש. זה אמנם לקח קצת זמן, אבל נראה שרעננה נמצאת בעמדה יחסית נוחה לשחזור הישגי העונה שעברה. המעבר לשחק עם שני זרים גבוהים העונה אמנם חצי נכפה על רעננה, אבל בשורה התחתונה הוציא יותר מהשחקן הכי יעיל שלה - סמי גיבנס. על הנייר, רעננה מחזיקה את אחת החמישיות הטובות בליגה, גם מבלי "להשתמש" בשמות גדולים. זה עובד נהדר.

תחזיות פתיחת העונה שניבאו לגליל עליון מאבקים קשים יותר בתחתית הטבלה קצת התבדו, והקבוצה של אבישי גורדון בהחלט יכולה לצאת מעודדת מהסיבוב הראשון שלה, במהלכו רשמה חמישה נצחונות (שניים על חודה של נקודה), כולל אחד גדול על נס ציונה. מאז נובמבר הגדול רשמה גליל ארבעה הפסדים לצד ניצחון בודד, ונראה שהיא תצטרך לעלות על עוד גל חיובי בשבועות הקרובים כדי שמשפט הפתיחה שלנו לא יופרך. שתי החלטות גדולות שעשו מבחינת גליל את הסיבוב - ההמתנה לג'רמיין ג'ורדן, שפתח את העונה באיחור שהיה שווה כל שנייה, וצירופו של רום גפן לקו האחורי, שהוסיף לקבוצה הרבה מאוד איזון בניהול המשחק וקבלת ההחלטות.

רמת השרון דווקא פתחה נהדר את העונה, עם נצחונות גדולים על ב"ש וקריית אתא, אבל מאז ניצחה רק עוד פעם אחת, את עירוני ר"ג. מה שהתברר בהתחלה כבינגו - החלפתו של מוריס פירסון בדרק קארקטר - לא לגמרי עבד, ומה שהתברר כלא מתאים - גרג לוגינס - קיבל משנה תוקף. לקראת סוף הסיבוב בקבוצה הלכו על מהלך אחרון של החלפת זרים, שנראה שהתחיל לעבוד במשחק האחרון נגד רעננה. הפציעה של אדם הוניג באמצע העונה לא תרמה, אבל לפחות נתנה צ'אנס לאריאל נבון שפילס את דרכו לרוטציה, ונראה שברגע ששלישיית הישראלים הבכירה - קורנליוס-שטרקמן-הוניג תייצב את התפוקה ההתקפית שלה על 40 נקודות זה יהיה אחרת.

משהו לא עובד העונה בעירוני ר"ג. משפט שאמרנו גם בעונה שעברה אבל לאחר השינויים בסגל איכשהו נשכח והפך את הקבוצה ל"אימת ארבעת הגדולות" רגע לפני הפלייאוף. אבל העונה... משהו באמת לא עובד שם. בעיות תקציביות, מאמנים שבאו והלכו, זר שהגיע ונעלם, וצרות כמו שרק קבוצת תחתית בלאומית מסוגלת לספק. הבשורות הטובות הן שכנראה אין עוד הרבה לאן לרדת מכאן. עם העובדה שהפלייאוף הולך ובורח בקבוצה עוד יוכלו להתמודד, אבל לא עם המציאות בה גם המקום בליגה מתחיל להיות מוטל בספק. יד הגורל, או סתם מקריות, אבל שתי הרמת-גניות סגרו את הסיבוב כשהן קלעו בדיוק את אותו מספר נקודות - 1011. אחת ספגה 991 נקודות, השנייה 196 יותר. תחלקו ב- 13, זה כל ההבדל.