עד לפעם הבאה
על ההבדל בין כשלון לאכזבה, על סוגיית השחקנים שאולי היו יכולים לעזור לו היו שם, ואולי לא, על חוקי ליגת העל והשפעתם על דרכיו של הכדורסל הישראלי, ועל הסיבה שבכל זאת, למרות הכל, מותר לנו לשמור על אופטימיות. מסכמים יורובאסקט, עגום משהו, אבל אנחנו עדיין על הקרקע. לפחות נשארנו בארץ.
| miriam
בין כשלון לאכזבה
אם יש דבר אחד שארז אדלשטיין התעקש עליו יותר מכל לאורך סדרת הראיונות שנתן לאחר שנחרץ גורלה של הנבחרת בקמפיין הנוכחי, הרי שהוא היה ההמנעות מלהגדיר את התוצאה הסופית ככשלון. אנחנו מסמפטים את ארז, אנחנו אוהבים את שנים-עשר השחקנים שנבחרו על ידו לייצג אותנו באליפות אירופה האחרונה, אבל בשורה התחתונה הנבחרת הזו, ב"היכל הביתי" שלה, אם אפשר לקרוא לו כך - לא עמדה בציפיות. זו בדיוק ההגדרה המילונית לכישלון. אדלשטיין הגיע לאליפות אירופה, אולי החשובה ביותר של הנבחרת שלנו עד היום, אחרי שבשנתיים האחרונות כמעט ולא עמד על הקווים. מצד אחד - ראוי ונכון שמאמן הנבחרת יתעסק באימון הנבחרת ולא יהיה מונע משיקולים או השפעות זרות. מצד שני - אולי משהו באינסטינקט, משהו בגישה למשחק, קצת התנוון אחרי תקופה לא קצרה בחוץ. קשה להגיע למאני-טיים כאשר הפעם האחרונה שבאמת תרגלת אותו הייתה כל-כך רחוקה. הנבחרת ערכה 11 משחקי אימון מתוך מטרה להגיע לאליפות הכי מוכנה שרק אפשר, אבל השאיפה הזו, בדיעבד, הגדילה את רף הציפיות מצד אחד והביאה איתה עייפות מנטלית מצד שני, שניכרה היטב באופן בו תפקדה לאורך השבוע האחרון, והתוצאה - מאכזבת.
בלטו בהיעדרם
עוד מתחילת הקיץ, ניכר היה שלא מעט שחקנים מגיעים לאליפות אירופה אחרי עונה שהיו מעדיפים לשכוח. הצהובים מתל-אביב (לשעבר) רשמו קמפיין אירופאי מביך ועונה מתסכלת עוד יותר בליגה, האדומים מירושלים סופסלו במשך שלבים מאוד נרחבים של העונה, וכך נוצרה הסיטואציה שכמעט כל שחקני המפתח של הנבחרת הזו הגיעו לאליפות אירופה כשהם לא קרובים לשיא כושרם. הישראלים של מכבי ת"א והפועל ירושלים הם אולי לא הישראלים הכי טובים שיש לכדורסל שלנו להציע (ואולי כן) אבל הם היחידים שהתמודדו, או אמורים היו להתמודד, ברמות הגבוהות בכדורסל האירופאי ולהביא את הניסיון שלהם לידי ביטוי בהתמודדויות נגד היריבות מהיבשת. זה לא קרה, ונראה שזה גם לא יקרה (לפחות) בשנה הקרובה כיון שמרבית הישראלים של מכבי לא יוכלו לשחק בנבחרת היות קיבלו אזרחות ישראלית לאחר גיל 17, ושניים מהישראלים של ירושלים צפויים להודיע על פרישה. על הנייר, עם שתי הבעיות המשמעותיות של הנבחרת בקמפיין האחרון - הקליעה מחוץ לקשת והכדורים האבודים מתחת לסלים - היו יכולים לפתור שניים: כארם משעור (מלך הסלים הישראלי והריבאונדים בליגת העל בעונה החולפת) ועמית שמחון (סגן מלך הסלים הישראלי). גם לאיתי שגב יכול היה להיות מקום בסגל של אדלשטיין. מצד אחד - חבל ששניים מהם נופו בגלל עניינים לא מקצועיים והשלישי נשאר "במקום ה- 13". מצד שני - לאף אחד מהם אין ניסיון ברמות האירופאיות הגבוהות. האם הם היו מקבלים את הצ'אנס שעוז בלייזר או בר טימור לא קיבלו לחלוטין? האם הם היו מצליחים להביא לנבחרת את מה שחסר לה? כנראה שלעולם לא נדע. מי שלא בלטו בהיעדרם הם ריצ'ארד האוול ועמרי כספי. המחויבות של האוול לנבחרת היא משהו שלא ראינו ממתאזרח כבר הרבה מאוד זמן, ההקרבה של כספי היא אולי משהו ששכחנו לקחת בחשבון. האוול, שבמו ידיו נתן, כשכיכב בניצחון על גרמניה, במו ידיו לקח - כשביצע את העבירה החמישית המיותרת במשחק נגד גיאורגיה ולמעשה חתם את גורל האליפות. הרצון הגדול של ריצ'י לנצח היה מה שהפסיד לנבחרת את האליפות. כספי, למי שזוכר, נעדר מאליפות אירופה ב- 2009 כדי לנצל את הקיץ להכנה לקראת העונה הראשונה שלו ב- N.B.A. אז, הוא הבטיח שההיעדרות הזו תהיה למען הנבחרת. הבטיח וקיים.
על חוקות וחוקים
על מידת ההצלחה או הכשלון של החוק הרוסי בליגת העל ניתן לאחרים לענות. בשורה התחתונה, החוק, מעבר לעובדה שהבטיח לישראלים דקות משחק מבלי שיתאמצו יותר משהיו צריכים - לא סייע בגידול הדור הבא של שחקני הנבחרת, שמרבית הכוכבים שלה ביורובאסקט האחרון כבר לא יקחו חלק ביורובאסקט הבא. חוק שמבטיח לשחקנים דקות משחק ומונע מהם להרוויח אותם ביושר אולי עושה טוב לשחקן הישראלי, אבל לא לכדורסל הישראלי. מבט על ההצלחה של נבחרת העתודה אולי נותן זיק של תקווה לקראת המשך הדרך, אבל הרבה מאוד שחקנים, בהם כוכב הנבחרת תמיר בלאט, יצטרכו להוכיח שהם באמת מסוגלים לעשות את קפיצת המדרגה לכדורסל של הגדולים באמת. גם את יובל זוסמן ודניאל קופרברג אנחנו חייבים לראות שם, גם את יפתח זיו ותומר גינת. משחקי מוקדמות אליפות העולם, בהם לא יטלו חלק כוכבי ה- N.B.A והיורוליג יתנו צ'אנס להחיות רוח צעירה בנבחרת. גם שאלת מספר הזרים תמשיך ותשאר פתוחה. מצד אחד - המשמעות של יותר זרים היא פחות דקות לישראלים. מצד שני - המשמעות של פחות זרים היא פחות התמודדויות של שחקנים ישראלים מול שחקנים אינטנסיביים קצת יותר, ועל זה נפלנו באליפות הזו. מצד אחד - יותר זרים, משמעו, תפקידים שוליים למרבית השחקנים הישראלים במרבית הקבוצות, שבמקום להוביל קבוצות מתמקדים בעיקר בסתימת חורים, וכשהם מגיעים לנבחרת - כבר לא לגמרי ברור מי צריך להוביל. מצד שני - פחות זרים לא יעשו את הישראלים האלה טובים יותר.
עידן חדש
כששעון הספירה לאחור באתר איגוד הכדורסל הלך, דפק, והתקדם אל היעד - איש לא חלם שהאליפות תסתיים כפי שהסתיימה - עם ניצחון בודד מול שלוש וחצי תבוסות ומשחק נעילה מול היכל מיותם. הביקורת המקצועית - במקומה, אבל לצידה - מגיע קרדיט גדול לאיגוד הכדורסל על הפקה מושלמת, שטעמה מעט נפגם עם מחירי הכרטיסים הגבוהים והשיווק המנומנם לאליפות. שניהם יחד, כפי הנראה, מנעו מאיתנו לראות את ההיכל מלא עד אפס מקום מערב לערב. במרחק מהלך מוצלח אחד, או היכל מפוצץ ורועש במשך 40 דקות שלמות בחמישה משחקים, אולי היינו מתעסקים עכשיו בשאלה איך עוצרים את דראגיץ' ודונצ'יץ' ולא בניתוחים של מה קרה או לא קרה במשחק נגד אוקראינה. אבל לצד כל אלה, אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של עידן חדש. עד לפני פחות מעשר שנים היינו עדים לתקופות בהן לא מעט שחקנים חיפשו לוותר על הזימון לנבחרת ולנצל את הקיץ למנוחה, בהן מתאזרחים עשו טובה שהתקרבו אליה, ומאמנים התרחקו ממנה כמו מאש. קחו את כל זה מול מה שיש לנו עכשיו, ותבינו שאולי בכל זאת משהו כאן השתנה.