עתודה להצלחה (?)

הרבה קואוצ'רים ומנטורים טוענים שאחרי הצלחה באות הצלחות נוספות. שהישג מסוים, נחשק, נחשב ובלתי צפוי, משמש בסיס לעוד הצלחות בכיוון הזה. יתרה מכך, הצלחה מסוימת שלא מביאה איתה הצלחות נוספות, נכנס בה טעם נפגם. ביום ראשון האחרון נבחרת העתודה הגיעה לגמר אליפות אירופה ולמרות הפסד, התמודדה כשווה בין שווים עם הזוכה מיוון. שלא נדבר על הניצחונות המרשימים שהשיגה נגד צרפת, איסלנד וליטא. די בכדי לראות אילו נבחרות סיימו אחרי הנבחרת שלנו (צרפת, ספרד, סרביה, איטליה, סלובניה, ליטא, טורקיה, מונטנגרו, גרמניה ועוד) בשביל להבין כמה ההישג גדול, כמה ההישג מרשים. נכון, אין אחד שלא קיווה וציפה שהנבחרת תחזור לראשונה עם מדלית הזהב, אבל אין מזה כדי להוריד ולו במעט מההישג של הנבחרת, הישג שאף ענף ספורט קבוצתי בישראל לא קרוב אליו בכלל. עצם האכזבה מהמקום השני מראה כמה הכדורסלן הישראלי מוצלח, כמה השחקן הישראלי יכול להיות טוב, יעיל וחיוני אם רק יאמינו בו, אם רק יתנו לו קרדיט. החוכמה והיצירתיות הבלתי נגמרים של תמיר בלאט, התשוקה והנשמה של הובר, הכישרון המיוחד של זוסמן, היעילות של ארצי וקופרברג, ההימור על אריאל נבון שלרוב הצליח, האופי המיוחד של גיל בני, ניהול המשחק של רבינוביץ', השכל והשקט של מושקוביץ והאקס-פקטור של מירון רוינה. כל אלו, יחד עם צוות האימון כמובן, אחראים על ההצלחה שבעקבותיה צריכות לבוא הצלחות נוספות. הצלחה שבעקבותיה צריך לעבור מסר – יש כדורסל ישראלי, יש כדורסלן ישראלי. תנו להם לשחק ותגאלו אותנו מכל הזרים הבינוניים האלו שמסתובבים פה ומכל המתאזרחים האלו שבאים לגזור קופון, לדפוק קופה וללכת. קרדיט גדול מגיע כמובן לעודד קטש והצוות שלו נתי כהן ועדי עמוס. שהצליחו, עם משאבים מוגבלים, ליצור תלכיד מרשים ובעיקר ליצור חבורה של אנשים שאוהבת להיות אחד עם השני, לשחק אחד עם השני ואחד בשביל השני ועל הדרך, להציג את הכדורסל הכי יפה בטורניר. במה דניאל קופרברג פחות טוב מברנדן דוסון (ששיחק השנה אגב בליגת העל, ספק עם מישהו יודע בכלל)? במה תמיר בלאט פחות טוב מכל אסופת הזרים הבינונית שהגיעה בעונה החולפת למכבי קרית גת, או אפילו למכבי ת"א? הקליעה של זוסמן פחות טובה מהקליעה של סטו דאגלס? ארצי לא מספיק יעיל בשביל ליגת העל? אתם יודעים בעצמכם את התשובה. קופרברג. אין לו מקום ברוטציה בליגת העל? (מנהלת הליגה ספק אם מישהו האמין שהנבחרת הזו תגיע לאן שהגיעה. אבל ממשחק למשחק, התחלנו להבין שזה כבר לא מקרה. הבנו שיש כאן משהו מיוחד שיכול להספיק עד הסוף. מתחילת האליפות ועד סופה ראו חיוך על אנשי הנבחרת, ראו סיפוק, ראו הנאה גדולה, ראו גאווה לאומית. ובאמת יש להם על מה. והם אלו שצריכים לייצג את הכדורסל שלנו. לא זר בינוני שהורשע בנטילת סמים, לא מתאזרח שבא לדפוק קופה וללכת ולא עסקנים שהורסים לנו את הכדורסל. ושלא תטעו. ההישג הזה לא פתר את כל הבעיות שיש בכדורסל הישראלי, הוא רחוק מזה. ההישג הזה לא אומר שעכשיו הכול טוב. רחוק מזה. מה שהוא כן צריך לעשות, זה לפתוח לקבוצות, למאמנים ולמקבלי ההחלטות את העיניים. הילדים האלו יכולים לשחק. הילדים האלו צריכים לשחק. בשבילם. בשבילנו. ההישג הזה צריך לעזור לכדורסל הישראלי והשחקן הישראלי ליצור מומנטום שיקדם את הענף שכולנו אוהבים. מומנטום לשינויים חיוניים, מומנטום לשדרוג מעמדו של השחקן הישראלי והמאמן הישראלי. ויש צעדים שאפשר לעשות, יש רעיונות שצריך לקדם, יש כדורסל ישראלי שצריך לדאוג לו: הורדת מספר הזרים, ביטול המתאזרחים והעלאת המס על שחקנים זרים שלא תטעו, אני לא אומר שצריך להפסיק עם הזרים. כי זה לא הגיוני ולא מעשי. אבל קבוצות ליגת לא צריכות להחזיק שישה ושבעה זרים. לא צריכות להחזיק שלושה מתאזרחים (שבינינו, הם זרים לכל דבר, מתאזרח הוא בעיניי מי שמגיע לשחק בנבחרת). איך יכול להיות שקבוצה צריכה לשלם יותר מס על שחקן מקומי מאשר על שחקן זר, אם בכלל? רוצות מכבי וירושלים להחזיק שבעה זרים? שישלמו יותר מס, נראה כמה זה יהיה להם כדאי. ירושלים זכתה בגביע היול"ב עם שלושה זרים, מכבי בגביע אירופה עם חמישה זרים, אל תמכרו אשליות שבלי זרים אי אפשר להצליח. מה כן צריך? ארבעה זרים וחוק רוסי. ככה הילדים האלו ישחקו, ככה הכדורסל יהיה יותר מעניין, ככה נער בכיתה ח' ישקיע את כל כולו בכדורסל כי הוא יבין שיש לו סיכוי להצליח. אם עמרי כספי היה מתחיל את הדרך בכדורסל היום, ספק אם הוא היה מתמיד בה. למה? כי כשיש שבעה ושמונה זרים, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין הרבה סיכוי להצליח. צריכים לתת תקווה לענף, צריך לתת תקווה לשחקן הישראלי וצריך לתת תקווה לכספי הבא, לקטש הבא, לתמיר בלאט הבא. הצעד המתבקש הוא הורדת מספר הזרים בליגה לארבעה, יחד עם חוק רוסי. רוצות קבוצות מסוימות להוסיף עוד זרים? אין בעיה. נראה מי מהן תרצה לשלם עוד 50-60% מס על כל זר נוסף, נראה כמה זה יהיה כדאי. בנוסף, מספיק עם הקומבינה הזאת של מתאזרחים. פעם אחת בואו ניתן צ'אנס לתהליך, נהיה סבלניים, נגדל שחקנים. והרי צריך זרים. אבל צריך זרים איכותיים, לא זרים שזרים למקצוע. ארבעה זרים טובים ואיכותיים עדיפים על שבעה בינוניים. זה לא ברור ? חיזוק הליגה הלאומית  אחת הבעיות (בעיניי) שמאטות את ההתקדמות של השחקנים הצעירים היא הקושי שבמעבר מהליגה הלאומית ל-ליגת העל. המעבר מהליגה שלדעת רבים משמשת כליגה לפיתוח שחקנים צעירים ל-ליגה הבכרה הוא כמעט בלתי אפשרי. יש לא מעט שחקנים מוכשרים בליגה הלאומית, שרק חסר להם ניסיון והליגה צריכה להיות הבמה עבורם. איך? בדקות משחק, בהשקעה במעטפת בקבוצות, במענק תנאים, במתן דקות משחק לשחקנים שמסיימים גיל נוער או שמשחקים בקבוצות נוער. הצעה לשינוי: חלוקת הליגה הלאומית לשני חלקים. הראשונה – מאוקטובר עד מרץ, השנייה – מאפריל עד לתחילת הקיץ. מאוקטובר עד מרץ, תתנהל הליגה בפורמט של שני משחקים בשבוע (עוד התמודדות עם עומסים, מעטפת, ניסיון וכולי) עד לגמר (כולל ליגה, פלייאוף וכולל הכול, אליפות לכל דבר). בתום סדרת הגמר משחררים את הזרים ומתחילים בליגת קיץ, שתתנהל בפורמט של ליגה לכל דבר, אבל ללא זרים בכלל. רק השחקנים ששיחקו בקבוצות בשיתוף שחקני נוער ששיחקו במועדון. כאמור, עוד דקות משחק, עוד ניסיון. מעבר לכך – עצם העובדה שזרים מגיעים לפחות זמן, יכול לחסוך לקבוצות יותר כסף (אותו יש להשקיע כמובן במעטפת) ולהביא גם זרים יותר איכותיים. הרי לא חסרים זרים שמחפשים את היעד הבא בחודש מרץ ורוצים להשתלב בקבוצות בליגות בכירות יותר לקראת שלבי ההכרעה. כולם מרוויחים. זוסמן, השתפשף העונה בלאומית (לימור מלינוף) איסור סוכנים וביטול חוק הסגר הקטין  אחת הרעות החולות בכדורסל הנוער בישראל הוא הסוכנים, שמגיעים בגיל צעיר, מסובבים לילדים את הראש, מסכסכים בין הקבוצות והשחקנים ופוגעים לא מעט בתהליך שלהם לצאת שחקנים. כמובן שלא נכון להכליל את כל הסוכנים ואני בטוח שיש גם סוכנים שמקדמים את המיוצגים שלהם, אבל הרעיון, שילד בן 14 מתנהל באמצעות סוכן עוד לפני שקרע זוג נעליים הוא לפני שלמד לכדרר כמו שצריך לא מסתדרת לי בראש. בקולג'ים, אגב, אסור לשחקן להתנהל באמצעות סוכן עד גיל 21. למה? כי יש תהליך. גיל 21 אמור להיות אמצע תהליך הלימוד וההתקדמות בתור שחקן צעיר. אלו הגילאים שצריך לעבוד בלי סוף על הקליעה, המסירה, הכדרור והמחשבה, שוב, כדי לצאת שחקן שלם יותר. נכון, ישראל (כרגע) רחוקה מהקולג'ים אז ברור שאי אפשר לחכות עד גיל 21. אבל מכאן ועד להצמיד לילד סוכן בגיל 14? מוגזם. גם אם סוכן יפגוש לראשונה שחקן בגיל 19, לא יקרה כלום. עד אז, שהילד יעבוד נכון, שהילד יתקדם, שהילד ילמד. דבר נוסף הוא ביטול חוק הסגר קטין. בקצרה, חוק הסגר קטין מאפשר לקבוצות למנוע מעבר של שחקנים צעירים מאגודה אחת לשנייה. אם שחקן רוצה לעבור מאגודה לאגודה ואין לו אישור של האגודה אותה הוא רוצה לעזוב, הוא חייב לוותר על עונת משחקים אחת ואז לעבור. אתם מתארים לעצמכם כמה נזק (מקצועי, פיזי, גופני ומנטלי) נעשה לילד בצעד כזה? ולמה? כי אגודה אחת לא יכולה להציע את מה שמציעה אגודה שנייה? אני חושב שביטול החוק יעשה רק טוב לאגודות הקטנות ובכלל לכדורסל הישראלי. כי ברגע שאגודה תדע שהילד יכול לקום וללכת – היא תעשה הכול כדי להשאיר אותו. היא תשקיע במשאבים, תשקיע עוד במעטפת, תביא עוד אנשי צוות טובים ועוד ועוד. ומי ירוויח מזה? כולנו. שדרוג מעמד המאמן  במהלך האליפות, דיברתי רבות עם המאמן הספרדי הנהדר, קואץ' נבארו. הוא סיפר לי שבספרד, מאמן זה מקצוע מבוקש, שזו דרך חיים. שמעתי והתמלאתי קנאה. מה הם יודעים שאנחנו לא? למה שם יודעים לכבד עבודה של איש מקצוע ורק כאן מחפשים על מה לריב ועל מה להילחם? כמו שכל רופא היה צריך מורה שידחוף אותו בצעירותו, כך כל שחקן צריך את המאמן הזה שיקדם אותו ויצעיד אותו קדימה. בכל אירופה המאמנים הישראלים זוכים לשבחים - על התחכום, החכמה, המחשבה, האלתור. ורק בארץ מאמן הולך ונהיה כינוי גנאי. אי אפשר להצליח ללא מאמנים טובים שיאמינו בשחקן הישראלי, כבר מגיל צעיר. מאמן כדורסל צעיר לא יכול להתפרנס מ- 2500 ש"ח לחודש. מאמן הוא מחנך לכל דבר והוא מפתח לכל דבר. אין כל סיבה שהוא יעבוד בשכר רעב. יש כאן אנשי מקצוע טובים ומלאי תשוקה - הגיע הזמן להשקיע בהם כראוי. כולנו נרוויח. לסיכום.  כפי שכתבתי, יש לנו כדורסל בישראל, יש שחקנים ישראלים בישראל. אליפות אירופה עד גיל 20 הוכיחה שהשחקן הישראלי לא פחות מוכשר מהשחקן האירופאי. הוא בוודאי יותר חכם ממנו. ההבדל בינינו לבינם הוא שהם ישחקו עוד ועוד עד שייעשו טובים יותר ורק אצלנו אנחנו מונעים מהילדים המדהימים האלה להתקדם. תנו להם לשחק. הם לא פחות טובים מאף אחד אחר. הנבחרת הזו - זה אנחנו, הכדורסל הישראלי - זה אנחנו, זו הזהות שלנו. אל תיקחו לנו את הזהות. אליפות אירופה עד גיל 20 הייתה חוויה מדהימה. היה כיף גדול להגיע לאולם כל יום ולראות את המסע נמשך, היה כיף לראות את הנבחרת, שנעצרה רק בגמר ועד אז גברה על היריבות שלה בכל פרמטר. היה כיף לראות את התמיכה ההולכת ונבנית עם התקדמות האליפות ובעיקר היה כיף לתת לילדים האלו את החשיפה והקרדיט שהם (והחברים שלהם) כל כך ראויים להם. כי הם טובים, כי הם מוכשרים. ואין יותר מרגש מלהיות שם, בגמר, עם 500 ישראלים רועשים ביציע, שירת התקווה שמתנגנת ולהבין שאנחנו כאן, בזכות עצמנו. ולהבין, שעם עבודה נכונה והרחקת הגורמים המפריעים, אנחנו חד משמעית שם – בכישרון, בשכל וביכולות.