פירוק, מלחמה והגנה

שבוע וקצת של אליפות אירופה עד גיל 20 מאחורינו. שבוע שמיום ליום גרם לנו יותר להתגאות, ויותר להאמין שזה אפשרי. והשיא הגיע אתמול. לא נוסיף עוד שבחים, רק נסכם בקטנה. 5 נקודות על אליפות אחת היסטורית.

1. הנבחרת הצליחה לפרק לגורמים כל מה שעמד מולה (אם נוציא את גרמניה מהמשוואה). יוון, צרפת, קרואטיה, ספרד, כולן נחשבות לאריות היבשת. והעתודה שלנו פשוט באה בלי להוריד את הראש, הסתכלה לכל נבחרת ישר בלבן של העיניים וכבר מהדקה הראשונה נתנה בראש. והמשיכה לתת בראש גם כשהמשחק התקדם, וידעה כמעט בכל משחק לגמור אותו בשלב מוקדם. זה אופי מיוחד של שחקנים מיוחדים ומאמן מיוחד.

2. אין סלים קלים. אריאל בית הלחמי עבד עם השחקנים שלו קודם כל על הגנה, וכנראה שיש איזה קרואטי שבשבוע הקרוב ירדם עם סיוטים על הגג שמירון רוינה הביא לו בגמר. לא משנה מה ההפרש, הנבחרת לא הפסיקה ללחוץ הגנתית. נכון, היו פיספוסים, היו רגעים שגרמו לנו לחרדה כשהריכוז התמוסס לו וקיבלנו כמה חדירות בצבע. ישראל סיימה את האליפות במקום הראשון מבחינת חטיפות (11.7), עם כמעט חטיפה וחצי יותר מיוון שאחריה, וכמעט כפול מספרד. גם גגות לא היו חסרים לנו (3.1 למשחק), ובעוד כל היריבות מאבדות, ישראל סיימה ראשונה גם במדד הזה עם 11 בלבד למשחק.

3. גם ישראל לא הצטיינה בגזרת אחוזי השדה (43.2), אבל היא עדיין סיימה שניה ברשימת הקלעיות של האליפות. איך הגענו לזה? עם ניצחון מוחלט בריבאונד (42.9, ראשונים באליפות) עם דגש על ריבאונד התקפה (14.4, #3 באליפות) וניצול של ניסיונות שניים ולעיתים אף שלישיים לסל. למרות שקבלת ההחלטות לפעמים נראית לא בשיאה כשראינו מקרים של "להיכנס עם הראש בקיר", היכולת האתלטית של רוינה ואבדיה הצליחה בסופו של דבר לשים את הכדור בטבעת.  נדבך נוסף ליכולת ההתקפית הטובה, הוא שלא ראינו רק "כוכבים". ראינו הנעת כדור טובה וספסל שגם הוא יודע להגיע למשחק מבחינה התקפית כשצריך אותו. במשחק הראשון ראינו את מיכאל מושקוביץ ורז אדם בולטים, מול רומניה את עידו שבת ועידו פליישר, ומול צרפת גבי צ'אצ'אשווילי.

4. בסוף היום אליפות אירופה זה משהו יפה, זה גאווה לאומית וזה משהו שילווה אותם לכל החיים. אבל שחקנים צריכים לשחק. אם רוצים לראות תוצאות דומות באליפויות אירופה והעולם שיבואו בעתיד כשהחבר'ה יגדלו קצת, הם חייבים לשחק. נשמעו כבר ביקורות מפה ומשם שהחבר'ה שלנו "כולה" משחקים בליגה הלאומית. אבל אם הליגה הלאומית נותנת להם דקות, אז מבחינתם זאת צריכה להיות הבחירה. עוז בלייזר (הפועל עפולה), תומר גינת (קרית אתא), תמיר בלאט (א.ס. רמה"ש), נמרוד לוי (גליל עליון, ר"ג, כפ"ס), בר טימור (הפועל ת"א, טבעון, הפועל חיפה). כולם עשו כמה עונות טובות בלאומית, התחשלו, והיום הם שחקני נבחרת ישראל לכל דבר. אין בושה בלרדת ללאומית.

5. מבלי לגרוע ולו לרגע בהישג של נבחרת העתודה, קשה שלא לשים לב שהנבחרות שהופיעו מולה היו יחסית חלשות ובהרכבים חסרים. בשנים עברו זכינו ליותר שמות "נוצצים", ונראה היה שעבדנו הרבה יותר קשה להגיע למעמד הגמר. נבחרות כמו צרפת, קרואטיה, יוון, סרביה ואיטליה הגיעו עם שנתונים חסרים, שלא הראו יכולות קליעה גבוה - צרפת למשל עם 65 נקודות למשחק, סיימה אחרונה באחוזים מהשדה. אף נבחרת לא עברה את ה-50% מהשדה, ספרד וקרואטיה סיימו את האליפות עם מעל 15 איבודים למשחק.