"שום דבר לא ימנע מאיתנו את הגביע"

18.4.1996 - הפועל ירושלים זוכה בגביע המדינה הראשון שלה

זאת לא היתה רק הזכיה הראשונה של ירושלים בתואר, זאת גם היתה ההופעה הראשונה שלה במעמד הגמר. האוהדים היו בטירוף, השחקנים נרתמו להכין חולצות, ולמרות שהגיעו כאנדרדוג, בקבוצה האמינו שהגביע הזה שלהם. וכך גם היה. 24 שנים אחרי, ביקשנו מדורון שפע, שזכה בשני גביעי מדינה עם ירושלים ובאותו גמר קלע 9 נקודות, לספר לנו על אותו יום.

"היתה התרגשות גדולה מאוד. אשתי שהיא גם גרפיקאית במקצועה עיצבה את החולצה לגמר, עדי גורדון ביקש ממנה לעצב חולצות ובאמת יצאו חולצות מאד יפות עם 'יש בנו אהבה והיא תנצח'. עדי גורדון התעסק בשבוע לפני הגמר ב'וועדת קישוט' ואיך מארגנים את הקהל בצורה הטובה ביותר, ובאמת התפאורה של ההיכל ביד אליהו עם 6,000 צופים באדום ירושלמים עם החולצות והצעיפים והשלטים היתה מדהימה. הרגשנו בבית והרגשנו בתוך עצמנו שאנחנו הפיבוריטים. כלל לא פחדנו ממכבי ובאנו לנצח בלי שום רגשי נחיתות. גם היה לנו את הבטחון והאמונה שאנחנו לוקחים את זה ושום דבר לא ימנע מאיתנו את הגביע. אני זוכר שאיחרנו להגיע ליד אליהו עם האוטובוס כי היו פקקים אבל זה בכלל לא הפריע לנו. בגלל האנדרנלין יצאנו לחימום כמו מלוע של תותח ויחד עם הקהל שהיה כבר בטירוף לפני המשחק היינו מוכנים ודרוכים.

בפסק הזמן האחרון אני זוכר שאמרתי שהכדור צריך ללכת לעדי (גורדון) כי חשבתי שמכבי יעדיפו לעשות עבירה על מוביל הכדור. ידעתי שעדיף שבמקרה כזה עדי ילך לעונשין ולא פפי (תורג'מן). שומעים גם בטלוויזיה בפסק זמן הזה שאני אומר את זה. באמת צביקה שרף נתן הוראה לעשות עבירה אבל מסתבר שטום צ'יימברס אמר לשחקנים לא לעשות. הם שמו על עדי משום מה שחקן כבד ברגליים כמו ברד ליף והשאר היסטוריה.

האמת שהחגיגות לא היו מאורגנות טוב, הגענו לכיכר ספרא ולא הכינו שם כלום. אבל השמחה היתה גדולה מאוד, וכן כמובן אנשים בכביש 1 לירושלים יצאו מהמכוניות ושרו והלכו ברגל וחגגו."

שפע בדרך לסל (צילום: OHAYON AVI, לע"מ)

"באותם ימים מכבי ת"א הייתה מפלצת, חגגת אליפות בכל ניצחון"

מאשקה ליטבק כבר חצתה את גיל 70, והיא עדיין מגיעה לכל משחק של ירושלים למרות שהיא בכלל לא מתגוררת בעיר. היא זוכרת את הגביע הראשון בדיוק כמו את הגביע האחרון, וגם את שאר התארים שהיו בין לבין כולל גביע יול"ב אותו ראתה מיציע ה-VIP בצרפת, אבל זה כבר סיפור אחר.

"באותה תקופה למעשה מכבי ת"א היתה די 'מפלצת', פעם בשנה כשגנבת ניצחון זה היה כמו זכיה באליפות. היא היתה קבוצה הרבה יותר חזקה מאיתנו, היה לה גם את צ'יימברס שבא מה-NBA, היה להם יותר כסף והם היו קבוצה יותר טובה מאיתנו. הקבוצה שלנו הייתה יחסית די צנועה, אבל באנו עם אנרגיות מטורפות. ידענו שאין לנו את הכסף כדי להביא שחקנים טובים, אז הקבוצה שבקושי התקיימה, דני קליין אסף שקל לשקל וגם הזרים שלנו עלו רבע ממה שהיה למכבי ת"א. הייתה אווירה לא נורמלית ביציע ולדעתי אני לא ישבתי לרגע, כולנו עמדנו כל המשחק ועודדנו. ואז היה את השניות האחרונות שראינו את זה מרחוק, הכדור שלנו ביתרון נקודה של מכבי ת"א. לא ראינו מה שהלך שם בפסק זמן, מה שפיני אמר, אבל אני כל הזמן אמרתי בליבי רק שיתנו את הכדור לעדכי גורדון, לא יודעת למה, אני האמנתי בו בצורה עיוורת.

ובסופו של דבר פיני גרשון אמר משהו ועדי גורדון אמר לא, תן לי את הכדור, ופיני אמר בסדר, הכדור היה אצל עדי גורדון ומעל ציימברס הענק הוא קלע. ואחרי זה לא זוכרת מה קרה, כי אני בכיתי במשך 10 דקות. זה קרה לי גם באליפות הראשונה בארנה לפני שזכינו אני בכיתי ולא ראיתי את הדקות האחרונות בלייב. זה היה מן מתח כזה מלא אדרנלין, ואת עומדת וכולה אוהדת, את רק יכולה להאמין שמול הענק הזה ה-2.00 פלוס עדי גורדון שלא היה מהגבוהים קולע את הסל. אני עד היום אני זוכרת את הזריקה הזאת איך הוא הרים את היד וזרק והכדור נכנס עם הבאזר.

ואנחנו שם חגגנו ורקדנו והשתולננו,  זאת היתה שמחה שלא רצינו לעזוב את היציע עד שהמאבטחים באו ואמרו לנו תצאו כבר. חיכינו ליד שער 9 והתנפלנו על השחקנים בצורה לא נורמלית. האוהדים נסעו בשיירה אחרי האוטובוס, ועצרו אותו בצומת שער הגיא, לא עניין אותם משטרה לא כלום, הוציאו את השחקנים מהאוטובוס ורקדו עם השחקנים והגביע. היינו אז באמת נורא פשוטים, מאוד צנועים, כל מי שהאמין שניקח גביע לא אמר את זה, שמר את זה לעמו. פתאום החלום התגשם, זה מה שהיה כי אז לא זכינו בתארים, וזה היה התואר הרשמי הראשון."

גם דודו מורד הוא מותיקי האוהדים של ירושלים, שהיום כבר מפתח דור שני של אוהדים מסורים שמגיעים איתו למשחקים.

"יומיים לפני המשחק התחלתי להרגיש את הלחץ. כל הדרך ליד אליהו עם הרנו 5 החבוטה שלי התאפיינה בעליית מפלס הלחץ. מחוץ לאולם עזרנו לחלק את החולצות של 'יש בנו אהבה והיא תנצח' שהלכו ואזלו בקצב מטורף. כשסוף סוף נגמרו החולצות נכנסנו לאולם, ואז הבנו לאן נעלמו החולצות כל כך מהר - יד אליהו צבוע באדום, יותר מחצי מהאולם אדום גם בצבע וגם בשירים. משחק צמוד ומלחיץ ובסוף הסל המטורף של עדי מעל צ'יימברס, אני לא בטוח אם הגעתי למעקה מעל הפרקט על הרגליים או תוך כדי התעופפות אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

כל מה שעברנו עם הפועל בכל השנים בכדורגל ובכדורסל, נעלם בבת אחת והכל התנקז לאושר עילאי מאין כמוהו. סוף סוף יצאנו בשיירה לירושלים, אני בטוח שלשיירות ב-1948, לקח פחות זמן להגיע לירושלים… ‏‎חגגנו כמו מטורפים ונשארנו עד 6:30 בפאב 'הכובען המטורף'. נסענו שפוכים לעבודה בגן חיות רק כדי למצוא חצי מעובדי הגן עם עיניים אדומות כמונו. אחרי שעתיים, אני מקבל הודעה שבקע גוזל של נשר, מיד הודעתי לכולם שהשם של הגוזל הוא: עדי גורדון. בהמשך כשהגוזל גדל, הוא זכה שעדי יענוד לו טבעת על הרגל לקראת שחרור לטבע. עדי בטוח עד היום שקראנו לנשר על שמו בגלל האף..."

(צילומים: פרטי)