מה צריך לשאול בסיום האימון?

בשבוע שעבר צפיתי במשחק כדורסל של נער בן 15, אותו אני מלווה. האולם היה מלא בהורים שבאו לעודד את הקבוצה ואת ילדיהם. צפיתי בהתנהלות המנטאלית של הנער במשחק – כיצד הוא מתמודד עם הלחץ, עם הערות המאמן, השופט והשחקנים, שפת הגוף שלו על המגרש ובספסל, התקשורת הבין אישית שלו וכו'. שמתי לב לדפוס חוזר בהתנהגותו: בכל פעם שהוא ביצע פעולה טובה (קלע נקודות) או לחילופין פעולה שאינה טובה (איבד כדור), הנער הסיט את מבטו ליציע ההורים, ושלח מבט לאביו.

גם כשישב מכונס עם עצמו על ספסל, מלא בכעס ותסכול, הגניב מבט לאביו שהשיב לו מבט בחזרה. נדמה היה כי הנער מחפש את אישורו של אביו על כל פעולה שביצע. כשהמשחק הסתיים, ראיתי שהוריו של הנער נגשו אליו. אימו חיבקה אותו ואילו האב נעץ בו מבט ממושך ואז אמר – "לא מהמשחקים הטובים שלך...יכולת לעשות יותר... למה בחרת למסור כשהייתה לך הזדמנות לקלוע? למה לא נכנסת יותר לסל..." והמשיך לפרט בפניו את כל הטעויות שלדעתו ביצע במהלך המשחק.

בדרכי הביתה הרהרתי בנער ובאביו – כמה אכזבה, תסכול ולחץ מלווים את הקשר בניהם ומשפיעים על כל אחד מהם בחייו שלו. חבל שכך.

אנו בחיים בתקופה שמטפחת מצוינות והגשמה עצמית. ילדינו מאמינים במה שאנו ההורים לימדנו אותם – שהכל אפשרי אם רק יעבדו קשה מספיק. מסר חיובי ביסודו, בו חריצות ועבודה קשה הינה הכרח, אך שבאותה נשימה היא מעלה את מפלס הלחץ על השחקן. שהרי אם ההצלחה תלויה בו, אז גם הכישלון הוא בהכרח באשמתו.

נוסיף לכך את העובדה כי מוסד ההורות כיום, נשען על עמדות פסיכולוגיות המדגישות שלהורים השפעה משמעותית על ההתפתחות הנפשית של ילדם (ובצדק). הציפיות והדרישות מהם, עלו באופן משמעותי. אבות שהיו בעבר הרבה פחות מעורבים, מרגישים כי עליהם לסייע לילדיהם לעשות הכל על מנת להצליח.

גישה זו, הנקראת  גם "הורות הליקופטר" (ההורה החג ומשגיח על ילדו באופן מתמיד) טשטשה את הגבול הבריא שבין חיי הילד להוריו. שכיח היום לראות ערבוב של ממש בין רצונות ההורה לבין רצון ילדו, עודף ביקורתיות, מתן עצות אימון לא ראויות, טיפוח ציפיות שאינן ריאליות, ניפוח יתר לאגו השחקן והגנתיות מופרזת.

אותם הורים יריבו עם השופט, יטרידו את המאמן על דקות המשחק ויצעקו הוראות לבנם בזמן שהוא משחק על המגרש. לצערי, פעולות אלה לא ממש יעזרו, אלא להפך. סביר להניח שבטווח הקצר, הפעולות יביכו את בנם ובטווח הארוך יותר, יגלו כי בנם למד להתייחס בחוסר כבוד לדמויות סמכות, יתקשה לקחת אחריות על מעשיו ויטה להאשים אחרים במצבו. בהמשך הוא עלול לאמץ התנהגות אגוצנטרית וחסרת אמפתיה, לסבול מחרדות ומהערכה עצמית נמוכה.

מחקרים בפסיכולוגית הספורט מצביעים על כך כי להורים יש חלק משמעותי בהצלחה המקצועית של ילדם הספורטאי. ילדים התופסים את מעורבות הוריהם כחיובית, נהנים יותר והסבירות שיצליחו להתקדם מקצועית רב יותר.

לכן, תפקידכם כהורים, מעבר לתמיכה הכלכלית והלוגיסטית, הוא להפגין אהבה, עידוד ותמיכה רגשית. עליכם להפריד בין רגשותיכם ורצונותיכם לאלו של ילדכם, להכיר מקרוב את הנעשה בחייהם הספורטיביים, אך להקפיד להימנע מלבקר ולתת עצות מקצועיות. זכרו כי ביקורתיות ושיפוטיות יתר, לא רק שאינה הוגנת כלפי ילדכם, אלא לעיתים קרובות מדי, הורסת חוויה ספורטיבית, מערערת את ההערכה העצמית, ומצמצמת את ההתלהבות או את הרצון להשתתף.

אז בפעם הבאה כשהילד שלכם מסיים אימון או משחק,  חבקו אותו, חייכו אליו. חסכו ממנו את הביקורת והשיפוטיות ושאלו אותו - האם נהנת?

זו השאלה הטובה ביותר שתוכלו לשאול.  

צופית תדמור

עוסקת בתחום פסיכולוגיית הספורט, בעלת ניסיון רב שנים בליווי קבוצות ויחידים בענפי ספורט תחרותיים בגילאי נוער ובוגרים. דוקטורנטית בנושא מעורבות הורים בנבחרות ישראל הצעירות, מטפלת משפחתית וזוגית (אוניברסיטת תל אביב). מאמנת ומנחת קבוצות בכירה וחובבת ספורט מושבעת.

בעלת תואר שני במגמת פסיכולוגיה חברתית (אוניברסיטת בר אילן)   

www.mentali.co.il