ימי תשובה / לקראת תשפ"ב

"הימים הם ימים של תשובה,
חשבון הנפש מול ספירת המלאי.
האם הבערנו בלבנו את אש האהבה,
או אולי היתה היא על תנאי." (ע. חיטמן)

כשאתר "ספסל" הוקם באוקטובר 1997 (שנה אחרי נוסדה חברת גוגל) וכשהאתר החל לסקר את כדורסל הנשים בשנת 1998 (קצת לפני ה"מסנג'ר" של מיקרוסופט. חמש שנים אחרי נוסדה פייסבוק ועשור אחרי הוואטסאפ) – זה לא נעשה מאידיאולוגיה או חזון תקשורתי, זה נעשה מאהבת הכדורסל ומאהבת הכתיבה. כשהאתר החל לסקר את ליגות הנוער או ישראליות באירופה, זה לא היה בהוראת עורך, זה קרה מעצמו כי הכותבים אהבו כדורסל והעריכו את השחקניות שייצגו אותנו בארצות הים.

כשאתר "ספסל", הקים את ליגת הפנטזי "ספסליג" ב-2005 (והחיה אותו שוב לפני שנתיים), זה לא היה כדי להתעשר. הכל תמיד היה בחינם. סופרים תרמו ספרים, שחקנים ושחקניות תרמו חולצות וגופיות ונבחרות לאומיות מרצ'נדייז חתומים. וכשכתבי האתר נסעו ברחבי הארץ, עם מצלמת וידאו, מצלמת סטילס, מחברת, פנקס או לפ-טופ, זה היה כי הם רצו להיות שם ולא כי אף אחד אחר אמר להם.

לאורך השנים האתר וכותביו היו מוערכים, אך לא תמיד זכו לאהבת כולם, לצד פירגון היו עימותים, לצד סיוע ושיתוף פעולה היו מכשולים, על הרוב ידעו העורכות והעורכים, הכתבות והכתבים להתגבר ולהמשיך הלאה עם האהבה הטוטאלית לענף. אבל לכל אחד יש את הגבול שלו ואת סף השבירה וכשה"אהבה מתה" או "הפסידה לפוליטיקה" עזבו.

"מה שניסינו לא הלך
בסוף היא היתה חיוורת כל כך
הוצאנו אותה לאוויר הצח
אבל האהבה מתה" (א. הורוביץ)

ואולי זה המקום להסביר את הפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק לפני שבועיים. לאורכם של שני עשורים וכתפיסה עד היום, באתר כותבים "על מה שרוצים לכתוב", יש כתבים שיסקרו קבוצה, יש כתבים שיסקרו מחוז ויש כאלה שיסקרו את הליגה. התפיסה מאז הקמת האתר היתה ש"לחייב לכתוב" לא ישרת את רוח האתר כמו "אהבת הכתיבה" ו"אהבת מושא הסיקור".

אבל, בכדורסל נשים נוספה גם תחושת המחויבות, לא מחויבות לעורך, מחויבות לענף. ענף שהסיקור שלו (גם באתר הזה) לפני עשור ושניים היו רבים יותר, ענף שאם לא ידובר בו עלול להיעלם. אנחנו לא "גדולים ממנו", אנחנו לא "מחזיקים אותו", הוא היה לפני ויהיה לבטח גם אחרי ספסל. אבל הוא ענף יקר ואהוב שגרם לנו הרבה אושר וכל עוד אפשר רצינו להחזיר לו חזרה.

קרה מה שקרה ובשנתיים האחרונות, במקום שיתוף פעולה עם מושא הסיקור קיבלנו "רעל". לא ביקשנו שיפתחו בפנינו דלתות, אבל גם לא ציפינו לגדר תיל ושומרים חמושים מולנו. לא ביקשנו פריבילגיות או עמדת סיקור נוחה יותר, אבל גם לא האמנו כשסירבו לספק לנו אישור כניסה למגרשים או מידור מרשימות תפוצה של אירועים.
נכון, לכל דבר יש פתרונות ואפשר היה לחשוב יצירתית , להיאבק, לא לוותר – אבל... למה? בשם איזו אידיאולוגיה? וזה לא שלא ניסינו, דווקא כן, אבל "כמה שנים היא רעדה והאהבה מתה".

מה היה לא בסדר? לא נפתח פה את העבר, אבל גם לא נשאיר בסיסמאות. זה לא היה "עלבון אישי", זו היתה תחושה שמשהו לא תקין עם האופן שליגת על נשים מתייחסת לאנשים שרוצים לסקר אותה (בהתנדבות או בתשלום, זה לא משנה). הודעה רשמית שהתקבלה שאין כוונה לייצר תעודות עיתונאים לענף הנשים (קריאה להשתמש באלה של הגברים), קיומה של הגרלת משחקים לעונה הבאה ללא התקשורת, "0" נגישות ותקשורת דרך הודעות לקונית לעיתונות חלקן מתחילות במילים "הידיעה לא עברה עריכה ומועברת כלשונה" ומצד שני כל ניסיון להגביר את שיתוף הפעולה והחשיפה נתקל באותה חומה בצורה מקודם ו-"0" רצון להקשבה.

הוביל למחשבה שאם הענף לא רוצה את הסיקור, למה שנכפה עליו? ואם עייפנו ממלחמות, אז זה הזמן לכבות את האור ולהמשיך הלאה.

"שותפות אמת ואינטרס משותף אחד לתקשורת ולמנהלת הליגה – טובת כדורסל נשים וקידומו"

בעקבות ולאחר מכן, התקיימו הרבה שיחות. התקיימו שיחות עם שחקניות, מאמנים, יושבי ראש, אבל מעל ובעיקר התקיימו שיחות עם יושבת ראש מנהלת הליגה, הילה קניסטר בר-דוד ועם מנכ"לית הליגה קרן מוזס.

רוב הדברים יישארו בין 4 או 6 עיניים, אבל הבשורה שאיתה אנחנו יוצאים לעונה החדשה היא החשובה מבחינתנו.

שמענו מהילה וקרן על הרצון לשנות, שמענו מהן על העשייה שלפעמים יוצאת לפועל ולפעמים נותרה כרצון טוב, אבל שוב הרצון שם קיים.

מנהלת הליגה שואפת למהפכה בתחום של שיתוף הפעולה עם התקשורת ולמהפכה בחשיפת כדורסל נשים. השנה יותקנו מצלמות בכל מגרשי קבוצות הליגה ויועברו 4 משחקים בשידור חי ברשתות השונות (ובנוסף משחק מרכזי בערוץ הספורט). השנה ניתן יהיה לצפות במשחקים דרך אפליקציה של חברה no-filters או בפלטפורמת vida בטלוויזיה. כך עבור כולם, כשחברת 'פיקסלוט' תציע שירותים מתקדמים גם לשיפור הניתוח המקצועי.

מכאן, גם הסטטיסטיקה אמורה גם כן לעבור שידרוג, הידיעות והפרסומים יועברו לעיתים קרובות יותר ומתוך מחשבה ותפיסה שגופי התקשורת הם שותפים של הליגה.

כמובן, יהיו תעודות ייעודיות לעיתונאים שמסקרים כדורסל נשים, יהיו יותר מפגשים (תלוי קורונה ומגבלות תו ירוק) עם גופי התקשורת, תהיה מטרה משותפת אחת להמשיך הלאה ולהצליח יחד.

האמת? אנחנו מסתפקים ב"רצון לשנות", כמי שנמצאים פה כבר עשורים ברור שלא תמיד זה אפשרי, אבל תמיד אפשר לשאוף אליו. כדי לקבל את השינוי צריך להיפתח אליו – ואנחנו בוחרים מתוך אמונה בהילה קניסטר בר-דוד ובקרן מוזס, שהן באמת שואפות לשם ואם זה המצב, השער שלנו פתוח.

אפילוג

כולם, וגם אנחנו, חטאנו לא פעם בביטוי – "צריך להרוס הכל ולבנות מחדש". יש בו לפעמים הגיון, אבל גם עולה שאלה פילוסופית עמוקה, האם כשתגיע האפוקליפסה ותשמיד או תשנה פה הכל, האם כל אחד מאיתנו ימשיך להתקיים אחריה? כל אחד (וגם אנחנו) נכון שנשאל מה המחיר, האישי, שנהיה מוכנים לשל על הבניה מחדש ביום שאחרי "המפץ הגדול" – במילים אחרות, לפעמים אנחנו כתקשורת איננו הפתרון אלא חלק מהבעיה.

וגם אנחנו צריכים לשאוף לצד הרצון בשינוי של הענף ולצד הביקורת (ההכרחית לעיתים קרובות), גם לעשות את השינוי אצלנו, בבית.

כשאתר "ספסל" נמצא באמצע העשור השלישי לקיומו, ברור שאנחנו לא חיים באותו עידן. שלומי שייסד את האתר היום מנכ"ל מנהלת ליגת העל גברים וגם אורלי להב(קלינגר) ( וליאור הדיה(קלינגר) שהקימו את אגף הנשים כולםן כבר המשיכו הלאה. הרבה לפני הסטטיסטיקות באתר איגוד הכדורסל, יורובאסקט או פיב"א, אורי סביר, האחיות קלינגר וציוותם היה אמון על להזין את המספרים והנתונים מעשרות משחקי ליגה, נבחרות ואירופה. עוד לפני שכל משחק נבחרת צעירה שודר ביוטיוב (היו-טיוב עצמו נוסד רק כעשור אחרי ספסל), הכתבים והעורכות היו טסים (על חשובנםן) ומסקרים את המשחקים מקרוב. ועדיין הבאנו את התוכן. אז כמו היום.

נכון זו נוסטלגיה. גם התקשורת השתנתה, יותר "פושים", יותר "סטורים", מדורי הספורט הצטמצמו עד בוטלו בעיתונים, המידע זמין בכל רשת חברתית אפשרית והאתר עשה את ההתאמות או לפחות ממשיך ומנסה לעשות אותן. ב-98' סיפרנו על המעבר של ימית אספיר מרמלה לבני יהודה ועל 17 נק' שקלעה תמי ג'נקינס לזכות חולון ברונקטי. השנה נספר על המעבר של אלכס כהן מרמלה לאשדוד ובע"ה גם על הנקודות של קלסי בון לזזכות חולון ביורוקאפ, אולי בפוסט, אולי בכתבה מעוצבת, המדיה תשתנה, המידע לא.

כך הגדרנו את האתר לפני שני עשורים, "אנחנו לא בדיוק עיתונאים אבל שמחים לפרסם ידיעות בלעדיות וסובלים מכל ידיעה שאנו קוראים באתרים אחרים. אנחנו אתר צנוע ועני ודל אמצעים שכל כתביו וצלמיו עובדים בהתנדבות אם כי אנחנו חושבים כל הזמן איך להרוויח כסף ולהיות מליונרים מהאתר... אנחנו רוצים רק לקדם את הכדורסל הישראלי ולפרגן לכולם אבל לא פעם ולא פעמיים קטלנו שחקנים ומאמנים...כולנו מתפרנסים מדברים אחרים אבל משקיעים באתר יותר מבכל עבודה אחרת. אנחנו מקווים שתיהנו לגלוש באתר ותחזרו אליו מדי יום ואם אחד מכם ילך למשחק בזכותנו, אז אנחנו את שלנו עשינו."

ולשם "ספסל" ימשיך לשאוף, גם אם קשה וגם אם יהיו כאלה שיעזבו (וגם אם בצדק לאור אותן תחושות), בשנתו ה-25 ימשיך האתר לסקר את כדורסל הנשים.

שנה טובה!

אתר "ספסל" גם באירוע פתיחת עונה 2019 (מתוך אחד מסרטוני הוידאו שצולמו לקראת פתיחת העונה).