כולה בעיה אישית של קבוצה אחת.

את הטור הבא אפשר לאמלק בשתי מילים: איזה ביזיון.

בשיא הרצינות, מדינת ישראל ספגה את המכה הכואבת בתולדותיה, כל העם מקצה לקצה מגויס ותומך. אחים לנשק מתפעלים חמ''לים יחד עם חרדים. שמאלנים וימנים נלחמים שכם אל שכם. תרומות מגיעות כמעט כל יום לפליטי העוטף וקו העימות במרכזי הקלט. ורק מי יושבים רגל על רגל והכל עובר לידם? כבוד האקזקיוטיבה של מנהלת ליגת העל.  מבחינתם אין מלחמה, והכל שקט, תודה ששאלתם. התעכבנו מספיק, חייבים להחזיר את הליגה למגרשים.

אז כן, יש את הקבוצה ההיא מהצפון, מה שמה, שאין לה מגרש ביתי, והזרים שלה ברחו (בינינו - בצדק), וחצי מהסגל שלה מגויס והקהל שלה נמצא במחנות פליטים בכל רחבי הארץ. בסדר, נו. "בעיה אישית של קבוצה בודדה". כי הרי ברור שהטבח בשמחת תורה הוא סכסוך פנימי בין אוהדי גליל עליון לבין כח נוח'בה של החמאס, והטילים שנוחתים כל יום בגבול הצפון זה בגלל הרעש של התוף של סיני, שמפריע לנסראללה בבונקר שלו.

איזה גועל נפש. כל בית קפה ומסעדה מחבקים את תושבי קו העימות שפונו מבתיהם. לא כי יש להם הכנסות פסיכיות, או כסף מיותר. אפילו לא בשביל פרסום במדיה החברתית. רק מאהבה, סולידריות וערבות הדדית. אבל לא אצל אנשי המנהלת. הו לא. אתם מבינים? הם פשוט עושים עבודה כל כך מדהימה בניהול של ליגת העל, שפשוט אי אפשר לגעת במוצר המדהים שלהם, ולשנות בו אף טיפה. אחרי הכל, זה לא שאנחנו במצב יוצא דופן או משהו. סתם בעיה אישית של אחת הקבוצות.

תראו, אני הכי רוצה בעולם שהליגה תחזור. אני מתגעגע לכדורסל, ל-לשבת עם כל המשפחה ביציע, להתרגשות של יום המשחק, מתגעגע. באמת.
אבל מה כבר ביקשנו? עונה אחת בלי יורדות. עונה שבה אומרים "אוקיי, הבנו. מצב חריג. בואו נשחק על האליפות, על מיקומים וכרטיסים לאירופה, אבל בעונה הזו לא יהיו יורדות". תכלס, זה אפילו לא אינטרס רק של הגליל. נכון שכרגע אנחנו המועמדת הבכירה לירידה, אבל גם בשתי העונות הקודמות הימרו עלינו שנרד. סיימנו אותן בבית העליון.

האמת, אני לא מדייק. גאוני המנהלת כן התחשבו במצב, והחליטו שכל קבוצה יכולה להזיז משחק אחד פעם אחת. למה? לא ממש ברור. כלומר, נניח שהפועל אילת יודעת שהשבוע היא מאויימת מהחות'ים ומבקשת להזיז את המשחק שלה. אחלה. מה יקרה בשבוע הבא? זהו חמודים. השתמשתם בכרטיס. החל מרגע זה - זה ביניכם לבין החות'ים. האקזקיוטיבה לא מתערבת בבעיות אישיות.

נסיים בסיפור קטן. בשבוע שעבר פגשו שחקני הנבחרת הצעירה בכדורגל את פולין. לפני המשחק הם ביקשו מאופ''א שתהיה דקת דומיה. אופ''א סירבו, כנראה בגלל שזו בעיה אישית של נבחרת אחת או משהו בסגנון. גיא לוזון, מאמן הנבחרת, ביקש מעמיתיו הפולנים שבדקה הראשונה של המשחק שתי הקבוצות לא ישחקו ויעמדו דקה דומיה. הפולנים הסכימו, וככה למרות העיוורון והאטימות של אופ"א, בוצעה דקת הדומיה.

למה זה קרה? כי שחקני הנבחרת הצעירה של פולין, הם קודם כל בני אדם. הילדים האלה מקדישים את חייהם לכדורגל, אבל הם מבינים שיש דברים יותר גדולים מזה. בסדר, הם רק ילדים. הם לא אנשים חכמים ונבונים כמו האקזקיוטיבה שלנו. אשרינו שזכינו.

או כמו שכתבתי בהתחלה: איזה ביזיון.