זה הזמן להתעורר

השבוע הקשה שעבר על נבחרת הגברים של ישראל מגיע דווקא בסיומו של הקיץ הכי מוצלח שהיה לנבחרות ישראל השונות. כל הגילאים, גברים ונשים, שגרפו מדליות, הצטיינויות, נציגים בחמישיות הטורנירים למיניהם משמאל ומימין, עליות דרג היסטוריות ומיקומים שרק יכולנו לחלום עליהם. עד לפני שבוע פיני גרשון הסתובב גאה וסחט מחמאות על הדרך, התוצאות והעתיד.

אז איך דווקא אחת הנבחרות הכי מוכשרות שהיו לנו בעשרות השנים האחרונות, זו שבוגריה לקחו מדליית כסף ושתי מדליות זהב (פלוס שנת קורונה כבונוס שהשלימה 3-4 שנות שליטה בכדורסל האירופי בגילאי עתודה), מפסידות לשתי נבחרות כמו פינלנד ושבדיה שאף פעם לא היו מאריות הכדורסל? איך דווקא פינלנד ושבדיה גורמות לאותו פיני גרשון לצאת עצבני אל חניון הדרייב אין, לעשן את הסיגריה של האחרי ולשמוע מה חושבים אוהדי הנבחרת המאוכזבים (אתן לכם לנחש לבד מה הם צעקו לו). אז בואו וננסה לנתח, מקווה שהניתוח יצליח והחולה לא ימות.

1) ריבוי החלונות וריבוי המסגרות. פעם היו משחקים בקיץ ועוד טיפה בסתיו ונגמר. והיום? חלון פה, חלון שם, זה מוקדמות אירופה וזה מוקדמות אליפות העולם, זה עם שחקני ה-NBA וזה בלי שחקני היורוליג. בקיצור, בלאגן. המאמן צריך כל הזמן לשנות סגלים וכשהיצע שחקני הכחול-לבן מצומצם (מה חשבתם שיקרה כשכבר שנים רק ישראלי אחד עולה בחמישייה בליגה וכל השאר זרים?) נוצר סיכון עצום בבחירת השחקנים.

2) ריבוי זרים ברמות הגבוהות קיים בכל מדינות אירופה ובזמן שבכמעט כל נבחרת אירופית שמכבדת את עצמה יש אמריקאי בכיר אצלנו אין אפילו מתאזרחים. ואם יש לא מזמינים. ואם מזמינים לא נותנים להם לשחק.

3) ידוע שגארדים הם אלה שמביאים ניצחונות. עמדות 1-2 בשבדיה היו שווים השבוע 61 דקות, 38 נקודות, ו-9 אסיסטים. ואילו אצלנו שיחקו 3 מובילי כדור שונים לחלוטין רק בעמדה 1 כשדווקא אבדיה מעמדה 2 ניסה ליצור אבל סיפק 5 איבודים ו- -/+ 20- הגרוע במגרש. אבדיה גם לא הולך לטבעת, לא עומד על הקו ורק מטווח מבחוץ. גם בשבוע שעבר בפינלנד הוא סיפק 30% מהשדה ו-20% ל-3 ונראה לא מחובר לסגנון, לחבריו ובמיוחד למאמן.

4) במשחקי האימון השונים ישראל רצה בכל הזדמנות וייצרה מעין תחרות קליעות שבה היא תמיד ניצחה. אז או שהיריבות שנבחרו היו חלשות (בכדי לתת ביטחון) או שהיה פה ההבדל בין תיאוריה ומציאות. יש בדיחה מאוד מפורסמת על זה אבל קצת גסה. בקיצור אלופי עולם במשחקי ידידות אבל ברגע האמת נחנקנו כי גם פינלנד וגם שבדיה למדו את משחק ההתקפה שלנו והרגו לנו את התרגילים, וכשלא שומרים, לא בידידות ולא במשחקי האמת - מפסידים.

לא כל יום רומניה. במשחקים החשובים נחנקו.

5) בכדי לשחק מהר יש לנו סנטר אחד ו-5 פורוורדים, מה שאהבנו במשחקי הידידות. אבל איפה הם במשחקי האמת? כהן, מנקו, לוי, גינת וזוסמן נראים כמו הצל של עצמם וכך 5 שחקני יורוליג / יורוקאפ / יורופקאפ / אלופי מדינה / אלופי גרמניה לא מקבלים כדור, לא יודעים לאן לזוז, איפה לעמוד, לא מחוברים לגארדים ולא מצליחים לעצור סנטרים מאסיביים שעושים להם בי"ס בצבע.

6) מדר ולצערי שוב אבדיה. הצמד חמד הזה, ילדים טובים בית דגן וזרע, שיצאו לכבוש עולם, הם בסה"כ בני 21. בארה"ב הם בקושי יכולים להזמין בירה ופה נותנים להם מפתחות של נבחרת בוגרת. כ"א מהם מנסה להציל את המולדת לבד וזה פשוט לא עובד. במקום לשחק קבוצתי הם מחפשים אחד את השני במקרה הטוב ואת הסל ויהי מה במקרה הפחות טוב. לא סופרים חברים וכמו שזה נראה גם לא את המאמנים.

7) רוטציה והררכייה. ארוכה מידי ולא ברורה בעליל. על השינויים בסגל ממשחק למשחק כבר דיברנו. שבדיה שיתפה 8 שחקנים עם 12 דקות ומעלה, ישראל שיתפה 11 שחקנים עם 7.5 דקות ומעלה. פינלנד גם היא שיתפה 8 שחקנים 13 דקות ומעלה, אנחנו שוב במחוזות ה-11.

8) אחוזי קליעה. 28% ל-3 ו-54.5% מהקו מול פינלנד ו-45% ל-2 ו-57% מהקו מול שבדיה. אי אפשר לנצח באחוזים כאלה שום קבוצה. מדובר בכדורסל מקצועני ברמת נבחרות, לא בליגה נמוכה בישראל או ליגת נוער. בטח כשלא שומרים (וזה שאסטרטגיית תחרות הקליעות עובדת רק במשחקי אימון כבר אמרנו).

9) שפת גוף, חוסר חיבור, חוסר אנרגיות.

10) מה שהתאים לקטש לא עובד עם מחליפו שמביא כרגע לנבחרת את גיא שהוריד את ראשון ללאומית ולא את גודס שהביא אליפות נהדרת לחולון.

זהו. פרקתי. עכשיו מאיפה מביאים אופטימיות לאליפות אירופה שנפתחת השבוע? כי את אליפות העולם נראה כולנו יחד מהסלון.

.