פרידה (זמנית?) משחר

בסוף השנה שעברה, רגע לפני שסיימה את התיכון, שחר ברנר הניפה את צלחת האליפות עם נערות א' של ראשון לציון. קפטנית הקבוצה השלימה סט וטריפל של תארים (אליפות, גביע ואליפות התיכונים). בכך רשמה עוד פרק בהיסטוריה של המועדון ונרשמה בהיסטוריה בעצמה. חצי שנה אחרי היא נפרדת מהענף ואין ספק שכדורסל הנשים הפסיד – הפסיד שחקניות שהיתה יכולה להגיע הכי רחוק ולא כי היא "כוכבת" ולא כי זכתה לכינוי מהנ.ב.א, כי היא מוכשרת בצורה יוצאת דופן ועובדת קשה בשביל לממש את הכישרון. את יכולות הקליעה והריבאונד היא למדה, את הקרבה, הנחישות והנשמה הביאה מתוכה והכל ביחד – זו פשוט שחר ברנר.

שחר ברנר (172, 18), היא אחת השחקניות היותר מוכשרות שצמחו בענף בכלל ובראשון לציון בפרט. אולי לה דבק בה "אבק הכוכבות" של האחרות באגודה אבל ברנר בעבודה השקטה שלה, ביכולות ההתקפה המגוונות ובמלחמה מתחת לסלים ידעה לעשות כמה תפקידים והרבה עבודה שחורה כדי שהקבוצה תצליח. תואר הקפטנית הוכיח את המנהיגות שלה, את מעמדה בין חברותיה לקבוצה ורק הוסיף על מה שכבר ידענו. היא ווינרית. דווקא בגלל כל אלה – ההודעה שלה הקיץ על ההחלטה להתגייס לתפקיד לוחמה היווה הפתעה עצומה, מי שהיתה יכולה וצריכה להוביל בליגת העל את ראשל"צ – עוזבת.

הסיבות לעזיבה, לדבריה, הן מגוונות: " הרבה סיבות הובילו אותי להגיע להחלטה הזו, אך הדבר המרכזי היה שאני רוצה לעשות שירות צבאי משמעותי לכן אני הולכת להיות לוחמת. חלילה שלא יישמע שלהיות ספורטאית זה לא משמעותי, אבל רציתי לחוות את הצבא בצורה הכי טוטאלית". ברנר תתגייס לשירות שיימשך שלוש שנים, "אני מרגישה שהצבא יכול לבנות אותי, זו חוויה שאני מרגישה אני חייבת לעצמי. כדי שאוכל להשתפר, אני מאמינה שזה יעזור לי גם בעתיד אפילו בכדורסל, אם אני אחזור".

מראש היה לך ברור כל הזמן שתסיימי בגיל 18?

לא, לא. את ההחלטה הסופית קיבלתי ברגע אחד, בשיחת הטלפון שהגיעה מהצבא שבישרו לי שקיבלתי "ספורטאי" והתקבלתי להיות לוחמת ואני צריכה לבחור בין השניים. זה היה מלחיץ, אבל זה היה הרגע שקיבלתי בה את ההחלטה. זו היתה החלטה מאד קשה, עדיין קשה לי ועצוב לי לחשוב שהשבוע היה המשחק האחרון שלי.

מתי היה הרגע שהתחלת לחשוב על שירות צבאי משמעותי ולוותר על הכדורסל?

זה תהליך שהתבשל אצלי תוך כדי הליכי הגיוס. מהצו הראשון והלאה, התחלתי לשמוע ולהיחשף לאופציות ליחידות ותפקידים בצבא. בערך באמצע י"א התחיל התהליך ובכל שלב שעברתי בתהליך חשבתי לעצמי מה אני באמת רוצה לעשות, האם להמשיך בכדורסל או ללכת לצבא. בצו הראשון עוד אמרתי שאני רוצה רק להיות שחקנית ולשחק כדורסל, אבל עם הזמן זה השתנה אצלי. ההחלטה להיות לוחמת התקבלה בגלל שאני ספורטאית גם באופי. לא חשבתי שאלך לתחום כמו מודיעין, אני צריכה את האקשן ולזוז כל הזמן ולכן זה מבחינתי היה הכיוון. אני מקווה שאתקבל ליחידה מובחרת לשירות מאתגר ומעניין".

מה המשפחה אמרה על ההחלטה?

המשפחה תמכה בי בכל החלטה שאקבל.

אמרת בהתחלה שיש כמה סיבות. מה שאר הדברים שהובילו להחלטה?

אי אפשר להתכחש למציאות, אני מסתכלת מה קורה בענף ועל האפשרויות שמציע ואני לא יודעת אם בהשוואה לאפשרויות שיכולות להיפתח בעקבות השירות הצבאי העדפתי ללכת לכיוון הצבאי ולדחות את המשך הקריירה בכמה שנים. עשיתי הרבה חושבים, לקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה, שיניתי את דעתי לא פעם, אבל בוא נודה על האמת, לכדורסל אני אוכל לחזור בהמשך אם אני ארצה, גם עוד 3 שנים. אולי לא לליגת העל, אבל לחזור להתחיל שוב בלאומית ולהתקדם מחדש.

איך זיו ארז קיבל את ההחלטה שלך לפרוש?

הוא היה מהראשונים שעדכנתי, ביום שהודעתי לצבא על ההחלטה שלי הודעתי גם לזיו. בישרתי לו בשיחה אישית, ואפשר היה לראות שהוא מאוכזב. זה לא שהוא כעס, הוא התבאס אבל תמך בי. הוא כל הזמן אומר לי שבשניה שאני אחזור שאבוא אליו והוא יחזיר אותי לקבוצה.

הוא אחד האנשים שתמיד תמך בי, כמובן שבדרכו שלו. הוא אף פעם לא "הוריד ממני", היה אומר לי שאני יכולה לצאת שחקנית מקצוענית, עבד איתי באימונים אישיים והשקיע בי המון, אני לא חושבת שהוא חשב שאפרוש.

("אני חושבת שאני מאד-מאד אתגעגע לכדורסל, זה היה חלק מאד חשוב בחיים שלי ומקווה לחזור אליו מתישהו בעתיד")

"ת'כלס – השגתי הכל"

את הקריירה התחילה "דיי בטעות" כך במילותיה שלה.  "הייתי 7 שנים בהתעמלות קרקע ובהפסקות הייתי משחקת עם הבנים, לא דווקא כדורסל, כל מה שהיה. תמיד הייתי מאד ספורטיבית. יום אחד הגיע שביט מנשה מהפועל ברנר ואמר לי שפותחים קבוצה לבנות והציע שאצטרף. לא ידעתי לשחק אבל החלטתי לנסות וללכת. דיי מהר גיליתי שאני טובה ואז הקבוצה התפרקה". השלב הבא היה המעבר להפועל ראשון לציון של זיו ארז, "רציתי להמשיך לשחק , אז ראש האגודה שלנו בברנר אמר לי שהדבר הנכון ללכת לראשל"צ. דיברתי עם זיו, הלכתי לאימון ניסיון ונשארתי".

מתי הבנת שאת אוהבת כדורסל, ברמה של להקריב הרבה מהחיים האישיים לטובת הכדורסל כולל הנסיעות כמעט כל יום למשחקים ואימונים בראשל"צ?

אני חושבת שמהאימונים הראשונים בברנר הבנתי שאני מאד אוהבת את המשחק. זה גם היה מעבר שעשה לי טוב מהתעמלות קרקע שהוא ספורט יחידני לשחק כדורסל שזה ספורט קבוצתי , הרגשתי יותר שייכת, הייתי הולכת עם חברות לזרוק ולהתאמן בחד"כ ביחד, כמובן שלמדנו יחד, כך שכל החוויה היתה ממש מהנה. וכמובן שאני מאד תחרותית, אוהבת לנצח.

איך את מסכמת את התקופה בראשון לציון?

מאד נהנתי . היו לי שנים מעולות. כמובן שתמיד יש עליות וירידות, זה ברור, אבל כשאני מסתכלת על החוויה הזו לאחור אני מסכמת שהיה לי מדהים. זה בנה אותי, היה לי כיף .

עם יד על הלב, כשאת בספורט קבוצתי אבל את לא הכוכבת, זה עדיין כיף?

לא אשקר, זה לא תמיד קל. לפעמים הייתי רוצה, במשחקים מסוימים, שישימו יותר לב גם אלי, אבל בסופו של דבר זו קבוצה ואם אחת מצליחה כולנו מצליחות.
אני מאמינה שכל הקרדיט שמקבלות השחקניות שמשחקות איתי, מגיע להן בצדק. הן שחקניות בטופ של הטופ ומעבר לכך, הן חברות שלי, הן שם בשבילי אם היה לי משחק לא טוב אז מעודדות ואם היה לי משחק טוב אז 'מרימות לי' . אז גם אם זה לא קל תמיד, זה ספורט שלא הייתי מחליפה אותו.

מה היה רגע השיא מבחינתך בקריירה?

השנה האחרונה, בכיתה י"ב, הייתי הקפטנית. זה היה משהו שמבחינתי היה מאד מרגש. ביחד עם העובדה שלקחנו באותה שנה את כל התארים, כולל אליפות התיכונים. אני חושבת שמשחק השיא היה בגמר אליפות התיכונים, זה היה המשחק הכי כיף שחוויתי, עם כ"כ הרבה קהל והתמיכה של כל החברים מבית הספר. הרגשתי את שיא המקצוענות מול אולם מלא, טלויזיה, תקשורת, חדרי ההלבשה ב"היכל שלמה" ובסוף להניף את הצלחת אלא דברים שהיו ממש משמעותיים בשבילי.

ומה מהחוויות הקטנות את לוקחת איתך? מעבר לתארים. רגע אחד שיישאר איתך.

יש הרבה רגעים קטנים, אם זה רק לשבת עם הבנות בחדר כושר, או השלשה הראשונה בגמר התיכונים, הרבה מאד רגעים של זיכרונות טובים שכל פעם שמסתכלת אחורה חוזרת אליהם. אבל רגע אחד מיוחד היה בכיתה י', שיחקתי אז בנערות ב', משחק בית נגד מכבי רעננה (המשחקים האהובים עלי), הייתי ממש טובה באותו משחק, קלעתי 28 נקודות, והיה רגע אחד שחטפתי בו כדור, רצתי למתפרצת ובין שתי שחקניות עשיתי סל של 'יורו-סטפ' שהסתיים בסל ועבירה . הקהל הריע. אני חושבת שזה הרגע שידעתי שאני טובה, שאני אוהבת את המשחק הזה ושאני מוכנה לעבוד בשביל זה.

בשנה האחרונה שלך להגיע לנבחרת הנערות , סימנת "וי" על מה שהיה עוד חסר?

כשהגעתי לנבחרות כבר ידעתי שאני לא אמשיך בכדורסל. להיכנס ל-12 של הנבחרת היתה סגירת מעגל ענקית בשבילי אחרי שנים שניסיתי וזה לא קרה אז  השנה זה כן . זו היתה הרגשה מדהימה. אח"כ גם היתה הנבחרת של 3X3 שהיה מאד כיף. זו סגירת מעגל מטורפת.

בעצם השגת הכל...

כן (צוחקת). האמת שכן, ת'כלס השגתי הכל.

("להיות חלק מה-12 של נבחרת הנערות היתה סגירת מעגל ענקית בשבילי")

"מאד גאה להיות שחקנית כדורסל"

כששחר ברנר אומרת שהשגתי הכל, זה בהחלט לא מעט. 2 אליפויות בנערות ב' וגביע מדינה אחד. אליפות וגביע בנערות א', דאבל בליגה לאומית לנשים (העפלה לליגת העל וגביע האיגוד), 2 זכיות באליפות התיכונים והשתתפות ב-ISF והשיא היה בזימון לנבחרת הנערות שהתמודדה בדרג א' של אליפות אירופה וגם העפלה לרבע גמר אליפות אירופה ב-3X3.

ברנר היתה חלק משמעותי מהזכיות בתארים, כך למשל בעונה האחרונה סיימה את משחקי הגמר נגד רעננה עם 14 נקודות בממוצע במפגשים ביניהן בגמר, בגמר אליפות התיכונים קלעה 16 נקודות אישיות ולפני שנה במשחק האליפות בליגה הלאומית (כשהיא תלמידת י"א) קלעה 11 נקודות לפני הזכיה בצלחת. אחת השחקניות הכי מעוטרות בגיל הנערות וכמו שהמספרים מראים – הרבה מאד בזכותה!

כמה את גאה בזה שאת שחקנית כדורסל? זה יהיה משהו שתספרי בצבא כמאפיין אותך?

אני מאד גאה, באמת. זה משהו גדול לטעמי, אולי לא כולם מבינים את זה אבל זה חלק ממי שאני, מהאישיות שלי. כשאני מכירה אנשים חדשים אני מספרת להם שאני שחקנית כדורסל ומשתפת בחוויות. אני חושבת שזה גם מאד חשוב שבנות עושות ספורט באופן כללי גם אם לא כדורסל כי לא תמיד יש תמיכה מכולם וזה משהו שצריך להתגאות בו.

איך היה החודש האחרון בבני יהודה?

בהתחלה קצת חששתי, כי זו קבוצה חדשה עם בנות יותר מבוגרות מאלה ששיחקתי איתן עד היום, אבל הכרתי את המאמנת מהנבחרות ואת מיקה יקיר שמשחקת איתי, אנחנו חברות ממש טובות. אבל לאט לאט נפתחים ועכשיו אני ממש נהנית והבנות מדהימות והאימונים אחלה. אני שמחה שהלכתי על זה.

הן אומרות שתהיי חסרה להן.

והן יהיו מאד חסרות לי.

אז שנחכה לך פה ועוד 3 שנים את חוזרת?

מקווה. אולי נעשה איזה קאמבק.

מילות פרידה אחרונות?

אני מודה על השנים שלי בראשון לציון. לזיו, שאיפשר את הכל ולימד אותי כל מה שאני יודעת, כשבאתי אליו בקושי ידעתי לכדרר, הוא בנה אותי כשחקנית. אני רוצה להודות לחברות שלי, להורים שלי, לכל מי שלקח חלק בצוות המקצועי בראשל"צ. אני חושבת שאני מאד-מאד אתגעגע לכדורסל, זה היה חלק מאד חשוב בחיים שלי ומקווה לחזור אליו מתישהו בעתיד.

("אני מאד גאה בהיותי שחקנית כדורסל, זה חלק ממי שאני, מהאישיות שלי")

זיו ארז: "אני כבר מתגעגע אליה".

זיו ארז, המאמן שלה בראשל"צ אמר: זו היתה לי זכות גדולה ועונג צרוף לאמן את שחר ואני מקווה שעוד תהיה לי הזכות כשתחזור מהצבא. היא עבדה קשה, למדה מהר, היתה לה הרבה סבלנות ורצון להשתפר. כששחר באה ואמרה לי בחשש שהיא עוזבת את הכדורסל ומתגייסת לקרבי נתתי לה את ברכתי. מבחינתי מי שלוקחת הפסקה כדי לתרום למדינה ובתפקיד כ"כ משמעותי זה מבורך. היא ילדה מדהימה ומיוחדת והיא תהיה אחלה חיילת. אני בטוח שתצליח בכל מה שתעשה. אני כבר מתגעגע אליה.