הסיפורים שיעשו לנו את העונה

הסיפורים האלה הן של הקבוצות שבנו על סגל ישראלי בעל אופי מיוחד, סגל שהשלד הישראלי שלו התווה את מדיניות בניית הקבוצה ולכן, כשעברנו ל"מודל ללא זרות", הן קבוצות שמגיעות לעונה בצורה השלמה והטובה ביותר להתברג בצמרת.

שינוי הכיוון במכבי חיפה – מכבי חיפה של העונה שעברה היתה עמוסה בכוכבות, שחקניות נבחרת ישראל הבוגרת וזרות מובילות בענף. זה לא הספיק להן לפיינל פור. השנה בחיפה בנו על סגל צעיר והומוגני, דיוק בעמדות (אחרי העומס בעמדת הרכזת אשתקד) ונתינצ המפתחות לשחקניות שבשלות לעשות קפיצת מדרגה ולהיות הדור הבא המוביל בענף. תמר זינגר שמוכיחה את עצמה כשלידה יש שחקניות שמבינות אותה ונותנות לה את המושכות לניהול המשחק (ראו כבר שנתיים את נבחרות ישראל השונות) תנהיג את הקבוצה. מאי רווח שלצידה הראתה בשנתיים האחרונות שהיא גארדית ישראלית מובילה ובנבחרת ששיתוף הפעולה שלהן מצוין וההיכרות כבר שנתיים מחברת את הקו האחורי ליחידה אחת.

מיקה ביתן היא גארדית-גבוהה שבהיעדר זרות הראתה שהפיזיות שלה והבנת המשחק מתאימה גם לצבע (גם היא בנבחרות ישראל בדרג א', כשהתמודדה נהדר) ואליהן חיברו בחיפה את השחקנית הכי "בוגרת" - שדא כנעאן בת 24 שמצטרפת כסקוררית. כנעאן אמנם בעונת בכורה בליגה הראשונה, אבל בליגה "כל-ישראלית" היא כבר הראתה שהיא אחת הקלעיות הטובות שיש לענף להציע.

חיפה אמנם איבדה את דניאלה גיל שנפצעה ערב פתיחת העונה, אך מצאה חיזוק ב'כרטיס כפול' של ליאן עודה וג'ואן מוחמד. עודה ומוחמד הן שחקניות שבכל שנה ובכל מצב (גם לצד זרות) הן שחקניות ליגת על, אולי הסיטואציה שנוצרה תהפוך אותן לשחקניות קבועות בליגה הראשונה. אבל בחיפה עם שחקניות בעלות סייז והבנת משחק (ביתן, עודה) קלעיות (רווח, כנעאן) ומובילות כדור – סגל שגיל השחקניות בו נע בין 19 ל-24, זו יחידה אחת ומאוחדת ובקבוצה ששמרה על לוח אימונים קבוע, הן יכולות לראות את עצמן מועמדות לצמרת.

הסגל הישראלי של אליצור רמלה – אליצור רמלה כבר ידעה להביא את הזרות הכי טובות שאפשר לישראל, זרות ברמה עולמית וכאלה שיכולות להוביל את הקבוצה גם לתארים באירופה. אבל הקיץ הזה היה מיוחד, כשהקבוצה עבדה להביא את הישראליות המובילות בענף. אחרי שהשאירו את קפטנית נבחרת ישראל ואולי הישראלית הטובה בליגה, עדן רוטברג, חיברו אליה גם את הגבוהה הישראלית הטובה ביותר שיש כיום, דניאל רבר. גם צליל וטורי אחרי עונה גדולה אשתקד וחזרה לסגל הנבחרת הבוגרת באליפות אירופה האחרונה אמורה להיות ממובילות האלופה ולהמשיך בהתקדמות.

שלוש השחקניות האלה חתמו בקבוצה לשנתיים, כלומר ברמלה הבטיחו את היציבות בגזרה הזו – אירוע דיי נדיר בליגה הישראלית. כל זה ועוד לא הזכרנו את ג'ני סימס, שחקנית הנבחרת, ובנוסף אופיר לביא וירדן דנן המנוסות, ירדן גוט שהצטרפה לאלופה ותחזק את הצבע ואולי עוד מצטרפת מפתיעה או שתיים. אבל גם ללא גוט והמצטרפות עקב המצב, ברמלה השקיעו בשלד ישראלי מוביל שאליו צריך לחבר 3 זרות שישלימו את הפאזל וישמרו על האליפות גם בשנתיים הבאות. בלי לדעת, רמלה בנתה את עצמה מצוין לעונה על בסיס ישראליות בלבד ומכאן ההתאמות שהיה עליה לעשות היו קלות בלבד.

ירדן דנן וצליל וטורי. העונה הן באותו הצד (צילום: מנהלת ליגת העל לנשים)

שיר תירוש בליגת העל – לב ירושלים החתימה הקיץ שני שמות שעשו הרבה מאד "רעש חיובי", והפכה בין לילה מ"עולה חדשה" למועמדת לאליפות. אלכס כהן הישראלית הגבוהה בליגה והסנטרית של נבחרת ישראל (כמה כאלה אפשר לציין בעשור האחרון?), ואת הקלעית אליסה בארון, אחת משחקניות ההתקפה הישראליות הטובות בענף. אבל הכוח של לב ירושלים השנה הוא דווקא בישראליות שמכירות ליגה ישראלית, כזו בלי זרות, והוכיחו את עצמן ומעל הכל שיר תירוש.

תירוש של טורניר פתיחת העונה הראתה שמסוגלת להתמודד עם כל יריבה וכל זרה שתבוא מולה, אבל עוד קודם ב-3 השנים האחרונות הראתה שאין יריבה "ישראלית" שמסוגלת לנצח אותה ולקחת ממנה את האליפות עם 3 אליפויות רצופות וזכיה קבועה ב"שחקנית העונה". נור כיוף שפרצה בעונה הקודמת ברמלה, הראתה שהיא מעל לליגה הלאומית כשהצטרפה למג'ד אל כרום ולב ירושלים בשנתיים האחרונות, הודיה קבדה הוכיחה דברים דומים בנבחרת, בנערות א' חולון וגם בליגת העל והדר מור יוסף בלאומית ובנערות כבר נבחרה בין השחקניות הטובות לגילה (תגלית העונה בלאומית נשים אשתקד).

לירושלים יש סגל ישראלי עמוק, מחלקה צעירה מצוינת (נטע מישר, תמר גרינבויים...) שישלימו סגל ארוך וכל הסיבות לרצות שזרות לא יחזרו לישראל ואולי ירושלים תשלים 3 אליפויות ב-3 ליגות שונות, תוך 3 שנים.

ההמשכיות ברמת השרון – גם ברמת השרון הצליחו להגיע לעונה "הישראלית" טוב יותר מקבוצות אחרות סביבן. השלד הישראלי טוב ונשאר כמעט כמו שהיה אשתקד כשהקבוצה העפילה לפיינל פור. דור סער המשיכה לעונה נוספת וזה אולי מה ששינה את העונה הנוכחית של רמה"ש, כשאופיר קסטן-רז המשיכה גם היא לעונה שניה יחד עם רותם שוסטר שכבר פותחת עונה שלישית (והשנה במתווה הנוכחי תוכיח סוף-סוף כמה היתה אנדרייטד בשנתיים האחרונות),

גם דשה קריינין וליילה דלוטי ימשיכו וכך הקבוצה נשארה כמו שהיא עם התאמה בעמדת הרכזת כשבמקום דניאל קארש שעברה לאשדוד הגיעה יערה יצחקי שסיימה 3 עונות באשדוד ואחרי 5 שנים רצופות בגמרים, תנסה להוביל את רמה"ש למעמד הזה. עם הסגל העמוק וההומוגני שבנו ברמה"ש, צירפו בשבועיים האחרונים עוד שחקנית פנים מנוסה בליגה, אביטל צוובנר, והחזירו לעונת קאמבק את אחת הכוכבות הגדולות, נועה גנור (ובתקווה גם אבני סימיונוביץ תחזור לקבוצה בחודש הבא). בסה"כ לרמה"ש סגל עמוק, מנוסה, בכיר וכזה שרוצה ויכול ללכת עד הסוף.

ברגע האחרון – חזרתן של טל יעקב וליעד אורבך לליגת העל. מכבי אשדוד שונה מכל אלה שאוזכרו למעלה. אמנם הקבוצה צירפה 2 שחקניות מובילות לסגל, את דניאל קארש, רכזת נבחרת ישראל, טל לב הגארדית-פורוורדית הנהדרת שהיתה עד לאחרונה שחקנית נבחרת דומיננטית וחלק מהזכיה ההיסטורית של רמת גן באליפות, השאירו את המנהיגה מאי דיין והחזירו את טיה פרסלי. אבל הכוח הגדול של אשדוד היה צריך להיות שחקניות הפנים הזרות (בראון ו-זאווי) לפני שהתחילה המלחמה ושינתה את התוכניות.

4 ישראליות, טובות ככל שיהיו, לא יכולות "למשוך עונה" והקבוצה חיפשה חיזוק. לצד יהלי לוי שהגיעה בכרטיס כפול וקרן נחמה שחזרה לליגת העל, יש 2 שמות שצירפה אשדוד ברגע האחרון והן חשובות לענף לא פחות מלאשדוד (ואולי אף יותר). ליעד אורבך, לפני שירדה ללאומית היתה עוד שחקנית סגל נבחרת ישראל הבוגרת, וטל יעקב שזומנה לנבחרת ישראל מהליגה הלאומית לפני 3 שנים. הן מהטובות שיש לענף, אבל בחרו להתרחק מהליגה הראשונה.

אם אשדוד הצליחה להחזיר אותן ליותר מ"עונה" אחת ותשאיר אותן בליגת העל גם בשנים הקרובות, הרווח של כולם (כולל הנבחרת) יהיה גדול. לגבי אשדוד, כאמור, בניגוד ל-4 שמעליהן, היא כרגע צריכה לחבר 4 שחקניות חדשות ל-5 השחקניות שהיו בסגל וזה להתחיל מחדש שבוע לפתיחת העונה. אתגר.

ליעד אורבך. חוזרת לליגת העל