צפון: גליל, כאוכב, גלבוע, מג'דל כרום

הפועל 'קרן' גלבוע

תלבושת: אדום-לבן ; אולם: אולם הספורט בעין חרוד (300 מקומות); שעת משחקים (אם אין שינוי): 18:30 ; 
בעונה שעברה:  גמר גביע ומקום ראשון (1 ועוד 13).

עזבו:  ענבר לברון, יעל טויטו, רבקה רוס, קרן נחמה, עמית גור, אלה יערי, טלי בן ישי, שני לוי
באו:   שירה בן דוד (רמלה-על), יפית כהן, נועה רודה (גליל עליון), לטם ראובני (אס"א ב"ש- ארצית), נור כיוף (רמה"ש-על. כ.כפול עם חיפה), עמית סרויה, סתיו לוי, יעל פרחי (נערות)

עידן חדש בהפועל גלבוע. לפעמים זה קורה בפירוק והקמה מחדש, אבל מה שקרה הקיץ היה קרוב ביותר להגדרה הזו. יונתן אורן שהעלה את הקבוצה ללאומית, ענבר לברון שהגיעה בשנה השניה ונשארה חצי עשור ושחקניות כמו יעל טויטו שעשו את כל המסלול בקבוצה ועוד שחקניות משמעותיות עזבו. הקבוצה נדרשה לחשב מסלול מחדש ובבת אחת. שני מינויים מהירים הפיצו אור חדש גדול, גישה שוכמן הגיע כמנהל מחלקת הבנות ונכנס בכל הכוח לתפקיד, ניר קפלן עבר מעפולה שבלאומית גברים לנשים ונכנס בכל הרצינות לבנות קבוצה ראויה שתתמודד. אז ניסו בקבוצה להשאיר את השחקניות המקומיות, סיכמו בשלב מוקדם עם עדי פירסטנברג, נעה שמעוני וגילי ארמה שביחד עם הנערות מהוות בסיס שגם מחובר לקהילה ומשם נעשתה הבנייה. כמו כל אחד מבעלי התפקידים גם הרכש מתאפיין בתשוקה להוכיח. שירה בן דוד ששיחקה בנבחרת הנערות בדרג א' אבל מיעטה לקבל הזדמנות בליגת העל רוצה להוביל קבוצת צמרת בלאומית, לטם ראובני חוזרת ללאומית להזכיר מי היא, יפית כהן רוצה לחזור ולהזכיר איזו סקוררית היא אחרי שנה שפחות הצליחה בגליל ונור כיוף רוצה להראות שהאליפות מחיפה היתה הרבה בזכותה וחוזרת בכרטיס כפול. קבוצה חדשה, צעירה, נועזת, שרוצה מאד להוכיח שגם בלי הכסף הגדול אפשר לעשות דברים גדולים בגלבוע. ואי אפשר ללכת נגד אמונה כזו – מאמינים בהם!

1. התגעגענו בסגר: התגעגענו (1) לגלבוע שבנויה על המחלקה הצעירה של האגודה. נכון יש בקבוצה 5 שחקניות שמגיעות כרכש (גם כי יש מקומית שעזבו) ועדיין גם ההחתמות הן של שחקניות צעירות, שעוד לא פרצו או לא כיכבו בליגה, הבמה השנה נשארת למקומיות וזה מרגש מצד אחד ומבחן בגרות מצד שני. התגעגענו (2) לגילי ארמה שהספקנו לראות ממנה ממש מעט בעונה שעברה מאז החזירה מהפציעה. היא החלה רק להשתלב בסגל העמוס שהיה ולא ראינו מספיק ממי שהיתה על סף כניסה לסגל הנבחרות הצעירות לפני שנפצעה. כבר לא יכולים לחכות לראות אותה שוב לוחצת, שומרת, חודרת, משחקת. התגעגענו (3) לטם ראובני חוזרת. מי שלא זוכר את הימים הגדולים של נערות זיכרון יעקב, מפסיד. לצד עדן פורת ויולי גרוסמן, זהרה ראובני. היא לא היתה כוכבת גדולה, היא היתה מנהיגה שקטה, חכמה, אינטיליננטית היא היתה הלב של הקבוצה והשאירה את השואו לחברות שלה. היא כל מה שמחפשים בשחקנית ישראלית, אבל עברה ללמוד בב"ש עצרה את הקריירה ל-4 שנים וכעת היא חוזרת. כמה שחיכינו.

2. מסעיר את הרגש: ראובני ושמעוני על מגרש אחד. זה השילוב המושלם עבור הגלבוע, נדמה כי אין משהו שמתאים יותר לד.נ.א של המועדון הזה מהשילוב של השתיים. לא כוכבות גדולות, לא אתלטיות מדהימות, שחקניות שעובדות קשה, בלי הרבה אגו על המגרש, אבל אינסוף אפשרויות התקפיות והגנתיות. החיבור ביניהן ובתוספת ארמה וחתוקאי יכול להפוך את הגלבוע לכל מה שהיתה צריכה לעשות.

3. מצית את הדמיון: ניר קפלן מגיע לכדורסל נשים. "כולם מדברים על..." (הרבה דברים). בזמן שצריך לדבר על הגעתו של ניר קפלן לכדורסל הנשים. כשיונתן אורן עזב את הגלבוע (היה המאמן היחיד של הקבוצה מאז עלתה ללאומית) הרבה סימני שאלה עלו אם יש תחליף. ואז הגיע ניר קפלן(!) שהיה עוזר מאמן בליגת העל גברים ומאמן ראשי בלאומית (עמק יזרעאל, עפולה...) הוא הביא איתו את המקצוענות מהרמות הגבוהות, רוח חדשה מהגברים ומוטיבציה להפוך להיות גלעד כץ הבא (או רועי לזר). החתמה ענקית שמחפה על היעדר שמות גדולים בסגל.

4. בוער בעצמות: נעה שמעוני, גילי ארמה ועדי פירסטנברג לוקחות את הקבוצה עליהן. הלוואי שהיינו יכולים לכתוב את זה בהחלטיות בסעיף 2, שזה הולך להסעיר אותנו, אבל כרגע אחרי 5 עונות בליגה הלאומית עדיין מחכים שזה יקרה. בוער באוהדים, במועדון ובעיקר בשחקניות לקחת את מושכות הקבוצה להגיד שגלבוע היא קבוצה שלהן. לכולן היו הצעות (טובות יותר) מחוץ לגלבוע, כולן בחרו להישאר לשחק למען הסמל ולשקם את המועדון ולהשאירו בצמרת. הן קיבלו החלטה אמיצה, ועוד ועוד מחמאות שאפשר לשים בצד כי הזמן לפרוע את השטרות.

5. אופטימי-פסימי: אופטימי- גלבוע משתיקה את המבקרים שלא מאמינים שאפשר לזכות באליפות כשברשימת "עזבו" כל השמות הרשומים. אבל עם הרבה נשמה הן הופכות לסנסציה ומעפילות לגמר. פסימי – חילופי דורות, בנייה מחדש, הקבוצה מתייצבת לטובת העתיד, כמו בעונת הבכורה שלהן לוקח זמן להיבנות. בין מקום 8 בפלייאוף העליון ל-צמרת הפלייאוף התחתון ומחשבות לעונה הבאה.

הפועל כאוכב

תלבושת:  שחור-לבן ; אולם: ביה"ס כאוכב (350 מקומות), כאוכב ; שעת משחקים (אם אין שינוי): 20:00 ; 
בעונה שעברה: חצי גמר גביע האיגוד, גרדו מלמטה את הפיינל פור 

עזבו:  בר סלע, סאלי מוחמד, פאטמה אבו-אלהיג'א
באו:   פאטמה ח'ליל (נערות), בראא מריח,  תאלה מוחמד, איליסאר סלמן (נערות), רג'י גליידה (היתה בעונה שעברה אך נפצעה לפני פתיחת העונה. נזכיר שוב)

אם לא עכשיו אז כנראה שזה כבר לא יקרה אף פעם. הפועל כאוכב נבנתה בארבע השנים האחרונות לעלות לליגת העל. הקבוצה בנויה מ-5-6 שחקניות בוגרות המחלקה הצעירה שיכולות, מסוגלות ויש שיאמרו חייבות לשחק בליגת העל. אם תקחו 5 שחקניות ותוסיפו 3 זרות נקבל סגל מלא ועמוק שמוכן לליגת העל, אם נוסיף גם את רג'י גליידה שכבר הוכיחה את עצמה בליגת העל (רמת חן) ונשלב את דאליה ח'טיב ופריאל חטיב המנוסות יותר, כבר יש סגל של 12 שחקניות כולו מקומי מחובר לקהילה ומחוזר בכמה זרות בעמדות המדויקות. אם חיפה ומעגן מיכאל הוכיחו שזה אפשרי מה תגיד כאוכב עם הסגל המוכשר לפחות כמו של האחרות ברשימה (אם לא יותר). כמה עוד אפשר לדבר על פיירוז חאג' הפנטזיונרית שיכולה למצוא את עצמה חמישייה בכל קבוצה כמעט בליגת העל? כנראה שהמון. אבל אחרי שהזכרנו את הסופר-סטארית הגדולה צריך לזכור שכאוכב היא לא קבוצה של שחקנית אחת וזה סוד הכוח שלה. היא סלאח משחקניות ההגנה הטובות בליגה ומנהלת משחק בשיפור מטאורי, ליאן עודה שכבר לפני שנתיים היתה צריכה ללבוש את המדים הלאומיים ובשנה שעברה הוכיחה שהיא שחקנית ליגה לגיטימית. סירין מוחמד, הצעירה, כבר בת 19 וחצי ובעונה שעברה עשתה קפיצת מדרגה אדירה כשנכנסה לנעלי נור נג'מי. דאליה חט'יב עדיין שחקנית שאי אפשר להשאיר לבד מחוץ לקשת. ועכשיו לכל היופי הזה נוסיף את רג'י גליידה זו שהפכה את גדרה לקבוצת צמרת, ואז את כפר-סבא כקונטנדרית לאליפות מגיעה עכשיו לכאוכב כדי לזכות באליפות שום דבר פחות מזה.  ואת כל אלה יעבד שי זרצקי, מאמן שהוכיח את עצמו בעונה שעברה בליגה (בגליל העליון) והשנה נראה אותו לוקח את חומרי הגלם האיכותיים האלה למנת גורמה.

1. התגעגענו בסגר: זה נשמע קצת רומנטי מדי, ואולי אפילו קיטש, אבל התגעגענו לכאוכב. לראות אותן משחקות על המגרש, כל מסירה, כל חדירה, כל חטיפה וכל שלשה נראית כ"כ הרבה יותר יפה כששחקניות כאוכב מבצעות אותה. השינוי באופי הקבוצה במהלך השנה עם החלפת ההנהלה, מיתוג מחדש, עבודה אינטנסיבית ברשתות החברתיות, הספונסר שמצאו לקבוצה ועוד ועוד , הפכו את כאוכב מ'עוד קבוצת כדורסל' לקבוצה לגיטימית פלוס-פלוס בליגה הלאומית ואף למעלה מכך. טוב שהליגה חוזרת, טוב שנראה אותן שוב. התגעגענו (2) התגעגענו לצבע הורוד. זו כבר עובדה שהוא שייך לעבר עם המעבר לאדום ומהאדום לשחור – אבל בשבילנו כאוכב תמיד תהיה הקבוצה הורודה מהצפון, אולי עוד נזכה לראות את הצבע יוצא הדופן הזה בעתיד. בכל זאת כאוכב היא 'לא עוד קבוצת כדורסל'.

2. מסעיר את הרגש: הקאמבק של רג'י גליידה אחרי שנה ללא כדורסל. החיבור בין גליידה לגארדיות הצעירות המקומיות היה צריך להוביל את הקבוצה כבר בעונה שעברה הכי רחוק שאפשר. "למזל" כולם הגיעה הקורונה ועצרה את הליגה לפני שהסתיימה בתחושת ההחמצה. החזרה של גליידה מסעירה כי היא השחקנית החסרה בפאזל הכאוכבים שיכול להסתיים באליפות. נכון, אפשר היה לרשום פה פסקה עוד יותר מתרגשת על שיתוף הפעולה הצפוי עם סלע, אך משזו פרשה ונשארה רק גליידה – ההתלהבות והתלות בה גדולים יותר וכך גם התרגשות.

3. מצית את הדמיון: המחשבה על פיירוז חאג' והיא סלאח ניגשות יחד לשולחן המדליות ומניפות את צלחת האליפות ששמה חותמת סופית על הפרויקט המדהים שנוצר בחצי העשור האחרון בכאוכב. זו מחשבה שמעבירה צמרמורת, זה תמונה שיכולה להיחרט בהיסטוריה של כדורסל הנשים דורות קדימה. בעיני רוחו כל אוהד כדורסל יכול לדמיין אותה – אבל מתי זה כבר יקרה? הבשורה הטובה וכל ההערכה מגיעה לשחקניות הקבוצה שלמרות שיש להן מדי שנה אפשרות לעבור כמעט לכל קבוצה בליגה הן לא נשברות בדרך להגשמת המטרה, אליפות עם קבוצת הבית.

4. בוער בעצמות: משום מה אליפות לא בוערת בעצמות כאוכב ואולי זו הסיבה שהם טרם זכו בה. כשירצו בה יותר מכל דבר אחר היא כנראה תגיע. בינתיים בוערת בעצמות כולם הציפייה לחזרתן של אסיל עודה ונור נג'מי. השתיים נפצעו בעונה שעברה בשיאו של המאני טיים, זה עלה לקבוצה בהדחה מהגביע אבל עם עצירת הליגה ההפסד היה פחות נורא (וגם דחיית פתיחת העונה עשתה טוב בעניין הזה). כדי שכאוכב תלך עד הסוף היא חייבת את השתיים בסגל. הן כבר מתאמנות בדרך לחזרתן למגרשים, עוד קצת...רק עוד קצת...הנה זה יקרה.

5. אופטימי-פסימי: אופטימי- נמשיך להעריך פה שכאוכב מסוגלת וצריכה לזכור באליפות – בסוף התחזית תגשים את עצמה. פסימי – כרגיל, מהמרים על תואר עבור כאוכב והנאיביות של הקבוצה החביבה הזו תוביל אותן למקום השישי בפלייאוף העליון. עוד תחושת החמצה.

הפועל גליל עליון

תלבושת: אדום-לבן ; אולם: " הר וגיא" (400 מקומות), קיבוץ דפנה ; שעת משחקים (אם אין שינוי): 18:30 / 20:30 ; 
בעונה שעברה: מאבקי כניסה לפיינל פור

עזבו:  שני פרידמן, יעל גלילי, יפית כהן, קרן פיבניק, דנה ביתן, מיתר אסולין, ניצן עמר
באו:    ירדן גוט (מכללה ווינדזור קנדה), ענבר לברון, עמית גור (גלבוע), אביטל צוובנר (רעננה-על), מאי מלכין (חיפה-על, כ.כפול), מיקה ביתן (נערות), אושרי שתיל.

נדמה שבכל פעם שבגליל עליון עושים מהפכה בסגל הם מסיימים את הקיץ חזקים יותר. הקיץ הנוכחי התחיל עם עזיבתן של 7 שחקניות מובילות בקבוצה ויותר מכך המאמן, זרצקי שעבר לכאוכב. בגליל נשמו עמוק וחשבו מה יכול להיות יותר גדול ממה שכבר היה פה ב-3 השנים האחרונות. קודם כל החזירו את המאמן שהביא אותן הכי קרוב לאליפות, זיו ברתנא, הוא גם אז ידע לבנות פה קבוצות מקוריות. ואז זה קרה – אחרי חצי עשור של המתנה ענבר לברון חזרה הביתה. רק תנו לקורונה לעבור ותראו את האולם שוב מלא. היא חזרה(!) ואז הגיעו שני המהלכים שמשלימים את הפאזל, קלעית אחת ושחקנית פנים. מהטובות שיש והיו בליגה. עמית גור, רק לאחרונה נבחרה לחמישיית העשור הקודם תקבל את המפתחות ליד סגל פחות נוצץ מהרגיל להראות שהיא לא שחקנית משלימה לקבוצות גדולות אלא יכולה להנהיג קבוצה לאליפות. כשהיה קשה למצוא שחקניות פנים שיגיעו לצפון נתפר מהלך מנצח. ירדן גוט בקאמבק לישראל חתמה בקבוצה איתה זכתה באליפות לפני 9 שנים ואת הקאמבק תעשה במקום הכי שקט ורגוע ולצידה הגיעה אביטל צוובנר. גם היא סומנה כנערה ירושלמית כהבטחה וזומנה אז לנבחרת ישראל למכבייה, אבל שנים של החלטות לא נכונות גרמו לה להסתובב בין ליגת העל ללאומית. לפני שנה הגיעה לעדני דגן ופתאום פרחה מול גבוהות זרות. עכשיו התור שלה להוכיח בלאומית שהיא יכולה לקחת קבוצה על הגב.  השינויים בגליל הם גם ההזדמנות הגדולה של נוי לפושניאנסקי ומיקה ביתן לעשות קפיצת מדרגה, להשתלב ברוטציה ולהפוך למובילות. ועוד לא אמרנו שום דבר על מאי מלכין שחוברת לשיר רביב ויחד עם גור יספקו את רוב הנקודות של הקבוצה.

1. התגעגענו בסגר: ענבר לברון. כמו שעם ישראל המתין 'אלפי שנות' בגולה עד החזרה לארץ המובטחת, כך המתינו בגליל בסבלנות ללברון. זה היה נראה כמו נצח אבל היה ברור שבסוף יגיע הרגע ותחזור. היה צריך בשביל זה קורונה ועוד לא מעט שינויים, אבל זה קרה – ושוב היא כאן. התגעגענו (2) למאי מלכין, שנתיים בליגת העל עשתה דברים גדולים והביאה לחיפה לא מעט הישגים במו ידיה, אבל מיעטה לקבל על כך קרדיט. השנה עם החזרה, גם אם בכרטיס כפול, לגליל עליון יכולה מלכין להזכיר כמה כישרון יש בה לטובת המשך הקריירה בליגת העל. התגעגענו (3) לירדן גוט. באמת צריך להסביר? גוט אחת השחקניות שהכי חסר לנו היום בענף חזרה מקנדה מדי פעם (אשדוד) כדי להזכיר כמה היא טובה. השנה היא חוזרת ואם תחזור ליכולת שהראתה טרם הנסיעה לנכר, עוד יכולה למצוא את עצמה אפילו בנבחרת.

2. מסעיר את הרגש: ענבר לברון. בגליל העליון לברון זו אהבה. לא נסתכן אם נאמר שזה כנראה רגש הדדי. החיבור המחודש מציף הרבה רגשות מהתרגשות דרך הגעגוע ועד התקווה. גליל עליון קבוצת צמרת כבר 3 שנים, ענבר לברון משחקת בקבוצת צמרת קצת יותר זמן, שתיהן היו ליד הצלחת, החיבור בין הסמל והקבוצה יכול להגשים לשני הצדדים את החלום לעוד אליפות אחת אחרי כמעט עשור.

3. מצית את הדמיון: ענבר לברון. באמת חשבתם שתהיה פה תשובה אחרת? ברור שהדמיון עובד שעות נוספות כמה רחוק יכולה הקבוצה להגיע. אבל לא רק היא. הדמיון סוער לקראת החיבור בין 'לברון-גור-גוט'. יש פה קו מחבר ושחקניות שמשלימות אחת את השניה עם המון חוכמת משחק ואם הכל יתחבר למאמן זיו ברתנא הולכת להיות פה קבוצה חכמה, מגוונת שיהיה קשה במיוחד לנצח.

4. בוער בעצמות: ההזדמנות לדור העתיד. נוי לפושניאנסקי, אור דוידי ומיקה ביתן מחכות לרגע שיפרצו בגדול. הדור המוכשר הקודם של הגליל לא יצא החוצה ואם יצא אז מעט ומאוחר מדי (מייברג, נופר לוי...). בגליל בוער לגדל כבר דור חדש שיוביל את האגודה ויעשה את זה בליגה הראשונה. בקבוצה רוצים השלוש יפרצו לא פחות מהשלוש שבעצמן רוצות לפרוץ. ואם הכל יתחבר ואם יסתיים במקום בליגת העל ואם ניצן עמר תחזור אנחנו כבר עם 5 מקומיות לפחות שיובילו את הקבוצה בליגה הראשונה. כמה שבוער בעצמות שזה יקרה.

5. אופטימי-פסימי: אופטימי-  אחרי 2 גמרים הגיע הזמן לאליפות.  פסימי – מגיעות לפלייאוף העליון במאזן מושלם מהצפון רק כדי לגלות שהדרום חזק מדי ואחרי תקופת הסתגלות ורצף של 4 הפסדים פתאום נגמרת העונה והן "רק" במקום הרביעי (בעונה בלי פיינל פור).

הפועל מג'ד אל-כרום

תלבושת: שחור-לבן ; אולם:  אולם הפיס ליד תיכון מג'דל כרום (350 מקומות);מג'דל כרום ;  שעת משחקים (אם אין שינוי): 20:00 ; 
בעונה שעברה:   הבטיחו הישארות כבר במרץ וכיוונו לאמצע טבלה (מקום 9-10)

עזבו:  איה אבו רוסתאם
באו:   עלית כהן, עדן מצארווה

חמודי מאנע מכיר את העבודה ואת הליגה, הוא גדל וגידל את הדור הנוכחי בכאוכב ראה את חבלי הלידה הקשים וניסה למנוע אותם בשנה שעברה. זה הצליח חלקית. פתיחת עונה לא פשוטה הפכה להיות הצלחה מסחררת בסוף הסיבוב הראשון ותחילת השני. מג'דל כרום הרוויחה, בצדק, עוד שנה בלאומית והתפנתה לבנייה מחדש. הקורונה לא עשתה להם חיים קלים. שוב סגרים, שוב קשיים להחתים שחקניות מבחוץ, אבל לבסוף הצליחו להביא שתי שחקניות שסימנו עוד בשנה שעברה, עלית כהן ועדן מצארווה. איתן, ועם השחקניות שכבר הוכיחו את עצמן בליגה ו"השתפשפו" בעונת בכורה עכשיו כבר אין מקום לחסד או טעויות, הציפיות מהקבוצה בהתאם. מאבקי תחתית ייחשבו אכזבה, מאבקי צמרת הם המובן מאליו, בשיטת משחקים כ"כ קשה אסור יהיה לטעות. שדא כנעאן, ג'ואן מוחמד, עדן עודה ורואן חמדאן חייבות לעשות קפיצת מדרגה ולשמור על יציבות ביכולת שלהן. בעונה שעברה בין משחקים של 25 ו-19 נקודות היו משחקים של 8 ו-4. זה לא מספיק. אם הן יצליחו לשמור על יציבות ואם כהן תשחזר את יכולותיה מחוץ לקשת וההגנתיות מתקופתה בגלבוע ועדן מצארווה תכנס בביטחון לעמדת הרכזת אין סיבה שמג'דל כרום לא תהיה בפלייאוף העליון. אתם יודעים מה? זו אפילו לא תחשב הפתעה.

1. התגעגענו בסגר: התגעגענו (1) לאווירה שבאולם במג'דל כרום. אנחנו כנראה נמשיך להתגעגע כי בתקופת הקורונה עם האיסורים להכניס קהל קשה לראות איך ישחזרו את האווירה במשחקי העליה לליגה הארצית ומשחקי הבית של הליגה הלאומית. נכון, הקבוצה מארגנת שידורים ישירים מאולמה הבייתי ברשתות החברתיות, אבל בלי הקהל הרבה מהאנרגיה והטירוף של השחקניות הולך לאיבוד ומעניין לראות האם הבית ימשיך להיות מבצר גם העונה בלי הקהל.

2. מסעיר את הרגש: חמודי מאנע ממשיך לעמוד על הקווים בקבוצה ולראשונה קיבל את החיזוק שחיפש. ניסיון ליגה לאומית וסייז. עלית כהן שמכירה את המאמן מצוין מצטרפת לקבוצה שלו ותעבה את הצבע, מצארווה שמגיעה איתה מנתניה תוסיף ניסיון להובלת הכדור. יחד עם השחקניות שמאנע גידל והוכיחו את עצמן בשנה שעברה, המאמן המצוין מהצפון שעבד בשנים האחרונות גם במחלקה הצעירה בכאוכב ינסה לייצר קבוצה אטרקטיבית ומפתיעה. אם יש מישהו שמסוגל לזה בצפון, זה כנראה חמודי – וכמה רחוק הוא יכול לקחת את הקבוצה שלו? אם תשאלו אותו – הכי רחוק שרק אפשר לחלום.

3. מצית את הדמיון: העונה הקודמת היתה זו שנת הסתגלות של העולה החדשה. רוב שחקניות הסגל הצעירות עוד לא טעמו מהליגה הלאומית ולא ידעו לאן מגיעות. השיפור הגיע תוך כדי העונה עם תצוגות יפות ובעיקר של שתיים, הגארדית שדא כנעאן שסיימה כקלעית המובילה של הקבוצה עם 13.1 נקודות למשחק וג'ואן מוחמד הצעירה שסיימה עם 12.4 נקודות בממוצע. עכשיו כשהן מכירות את הליגה ומה דרוש לעשות כדי לנצח, ליריבות המגיעות למג'דל כרום הולך להיות קשה מאד נגד השתיים האלה.

4. בוער בעצמות: עדן מצארווה תקבל את המפתחות לניהול הקבוצה. עד לפני מספר שנים היא היתה שחקנית ליגה ארצית, אבל עונה מצוינת בפתח תקווה ואחריה בתל אביב העבירה את הפוקוס לשחקנית המצוינת הזו. בשנה שעברה היתה מנקודות האור הבודדות בנתניה והעונה, לראשונה, יכולה לקבל את מפתחות הרכזת הראשונה לקבוצה שנאבקת באמצע טבלה ומעלה. מצארווה רק בת 24 ואם העונה תיקח את ההזדמנות זו יכולה להיות שנת מפנה לה ולקבוצה.

5. אופטימי-פסימי: אופטימי- מג'דל כרום שומרות על הביתיות, משיגות 3 ניצחונות חוץ ומעפילות "בקלות" לפלייאוף העליון ומסיימות במקום טוב באמצע. פסימי – הקבוצה מפסידה את הכרטיס הרביעי במחזור הסיום של שלב הבתים ומשתמעממת בחודשי האביב כשהבטיחה בשלב מוקדם מאד את אחד משני המקומות הראשונים בפלייאוף התחתון.