my damn respect

למראית עין נדמה שאת הסדרה הזאת היה אפשר לסכם בערך אחרי המחצית הראשונה של משחק מספר 1 - הלייקרס יותר טובים, יש להם את לברון ודיוויס, ולמיאמי נפצעו שניים מהכוכבים, דראגיץ ואדבאיו. אבל סיכום כזה יעשה עוול חמור לגדולה אותה זכינו לראות.

הוא יעשה עוול לג'ימי באטלר שנתן סדרת גמר שהמילה מדהים היא אנדרסטיימנט בשבילה. הוא עשה טריפל דאבל משוגע עם 40 נק' ו-70% מהשדה, הצטרף לרשימה של רק עוד שניים שעשו את זה והיחיד שניצח את המשחק. ואז עוד אחד עם 35 נק', 11 ו-12. סה"כ ההממוצעים שלו בסדרה הזאת (אחרי משחק 6 הנורא של כל ההיט) נעצרו על 26 נק', 10 אס' ו-8 ריב'. אגדי.

זה לא קורה פעמים תכופות שאנחנו רואים שחקן שמשדרג את מעמדו מבערך טופ 15 בליגה לכנראה טופ 5 תוך חודש. אם עד לפני חודש שחקנים כמו פול ג'ורג' והארדן דורגו לפניו, עכשיו יחשבו פעמיים כשהדירוג הבא יצא. ורק פילי, עדיין חושבים לעצמם איך יכול להיות שהעדיפו להשאיר את טוביס האריס על פניו.

אנחנו נעשה עוול לכל המיאמי היט, ול - Heat Culture אותו ראינו נוצץ בפלייאוף הזה ובסדרה. עם כל הפציעות, כשהם מתבססים על כוכב ושלושה רוקיס, טיילר הירו, קנדריק נאן ודאנקן רובינסון  (ששיחק כ-160 דקות בעונתו הראשונה), עם נסיונות שונים ומעניינים להשפיע על הסדרה. ראינו את האזורית שהיתה כל כך משמעותית מול הסלטיקס, אבל נשברה על ידי החוכמה של רונדו לברון ושות'. ראינו אפילו את דראגיץ' חוזר במשחק 6 ונשאר על הפרקט כמעט מחצית שלמה על אף שברור שהמשחק אבוד. מיאמי נשארו ביחד כקבוצה עד הסוף. וזה לא היה סוף נעים. להוריד בפנייהם את הכובע.

וגם לא נרצה להתעלם מאנטוני דיוויס שלא זכה בפיינאלס MVP, אבל הוא זכה באליפות ראשונה שלו, ובמערכת בה הוא יוכל לפתח לגאסי. אחרי שנלחם (בעיני רבים לא בטוב טעם) לצאת מניו אורלינס מאמציו צלחו. מעבר לממוצעים נהדרים ( 25 נק' וכמעט 11 ריב') בסדרת הגמר, הוא בעיקר היה ההשפעה המשמעותית ביותר איפה שלוקחים אליפויות - בהגנה.

במשחק 4 הוא לקח את באטלר וגרם לו למשחק משמעותי מתחת לרמתו, ובמשחק 6 הוא כבר היה העוגן שהכריע את המשחק כשהוא שומר כמעט על כל שחקני ההיט, עוזר, חוטף (3) חוסם (3) ומוציא למתפרצות. לא יהיה מפתיע אם ממש בקרוב נתחיל לשמוע עליו כאחד השומרים הטובים בהיסטוריה של המשחק.

בטוח שלא נרצה לגרום עוול למי שלטעמי הוא ה-MVP האמיתי של הסדרה הזאת, או של הבועה. אדם סילבר הצליח להרים את הפרוייקט הזה מתחילתו ועד סופו, דבר שרבים לא האמינו שיכול להתקיים, ולספק לנו עוד טיפה אסקפיזם שכל כך היינו צריכים. מה נעשה עכשיו בלעדיה? זאת שאלה אחרת.

ואי אפשר בלי לסיים עם מי שלדעתו אנחנו עושים לו עוול כבר שנים:

“I want my damn respect, too."

זה יהיה משפט שיהדהד אחרי סדרת הגמר הזו. מי שכן זכה ב-FMVP, עם 11 קולות מתוך 11, מי שנחשב לשחקן השני הטוב בהיסטוריה ועדיין רודף אחרי מס' 1, ובעיקר, עדיין מחפש את הכבוד שהוא חושב שמגיע לו. אליפות רביעית, השחקן היחיד שזכה ב-FMVP עם 3 קבוצות שונות, ובגיל 35 סיים את הסדרה עם עוד טריפל דאבל וממוצעים 29.8 נק', 11.8 ריב' ו- 8.5 אס'. תנו לזה לשקוע.

האמת, כמה שהאמירה למעלה עוצמתית, אפשר להסתכל עליה גם כקצת עצובה. בסופו של יום, אצל חלק נכבד מאוהדי ופרשני הכדורסל, הוא מדורג 1-2 בכל הזמנים. ואם עדיין זה מה שיש לו לומר רגע אחרי הזכיה, מעיד עליו יותר מאשר על הסביבה. האם עד שלא יחשב למס' 1 הוא לא קיבל את הכבוד המגיע לו?

ובסופו של דבר, אם הייתי אומר לכם שסדרת הגמר של ה-NBA תסתיים עם שלשה של דווייאט האוורד ואחריה תשובה בשלשה של סלומון היל מה הייתם חושבים? נכון, שנת 2020, את שיכורה, לכי לשון. אני בטוח הולך לישון.